ההתנתקות והסוציולוגים: מה יש לחקור? ד"ר מיכאל פייגה


 
 

בשנתיים האחרונות, ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף ויישובי צפון השומרון היו האירוע הבולט ביותר בתקשורת הישראלית. העיתונות, הטלוויזיה והאינטרנט מלאו דיווחים על החלטות ממשלה, על ההפגנות הסוערות, על מצוקת המיועדים לפינוי והמפונים, על אופנת הכתום, על התנהגות החיילים ועוד. יצאו ספרים והתקיימו כנסים.

כשכל זה קרה, ישבה קהילת הסוציולוגים הישראלית בשקט, וקולה לא נשמע. בולטין זה מעלה בדרכים שונות את החשש של הסוציולוגיה הישראלית לגבי הרלוונטיות החברתית שלה; הנה לנו מקרה נוסף שבו הציבור הישראלי קורא וצופה באירועים מסוימים, ואילו הסוציולוגיה מביעה בהן עניין מועט אם בכלל. כאשר ישראל התנתקה מעזה, הסוציולוגים התנתקו מההתנתקות. האם בכך גם התנתקו מישראל?

כמה מהגורמים להתעלמות זו ברורים לכל. פתגם ידוע, המתייחס בעיקר להיסטוריונים, אומר כי ינשופה של מינרבה עולה לשעת ערב; כלומר, אירועים היסטוריים מתפרשים רק תקופת מה לאחר סיומם. העדר הפרספקטיבה ההיסטורית מזמין פרשנויות שגויות, טעויות הבנה, ייחוס חשיבות לאירועים שוליים, והחמצה של שינויים עמוקים, שאותם, על פי רוב, מחפשים מדעני החברה. הסוציולוגים אמנם אינם נדרשים למרחק-הזמן שתובעים ההיסטוריונים, והריחוק נתפס לעיתים כחיסרון; עם זאת, בשל הזמן הנדרש לעיצוב שאלות מחקר, גיוס כספים, ביצוע מחקר, ובוודאי פרסומו, הדיסציפלינה הסוציולוגית, בדומה לתחומים אקדמיים אחרים, אינה כשירה להתמודד עם המיידי.

טענה זו נכונה לגבי המחקר המעמיק, וזמנו בוודאי יבוא; אך באירועי ההתנתקות לא היה לסוציולוגים אף תפקיד פרשני, והם נמנעו גם מלמלא מה שניתן להגדיר כתפקיד האינטלקטואל. בעוד שיש לסוציולוגים מה לומר בתחומים חברתיים שונים "בזמן אמת", למשל ביחס למעמד פלשתינים, מזרחים, נשים או המשטר הכלכלי המתהווה, את עיצוב התודעה לגבי מהלך ההתנתקות ומשמעותו ההיסטורית הם הותירו בידי אחרים. כהמחשה אחת מני רבות, כאשר הוציא עיתונאי הארץ ארי שביט בחיפזון כרך של דברי ישראלים על תהליך חלוקת הארץ, היו בין שלושים ושלושה מרואייניו אנשי אקדמיה בכירים; איש מהם לא היה סוציולוג.

סיבה אחרת לכך שהסוציולוגים אינם מתעמקים, לפחות לא ציבורית, בנושא ההתנתקות, הוא הפער שבין הדיווח התקשורתי להשפעה החברתית של הדרמה. הפינוי מביא בוודאי טראומה למפונים, שתעסיק רבות חוקרים מתחום הפסיכולוגיה, אך בפרספקטיבה סוציולוגית רחבה, אותם שמונת אלפים איש יבלעו לתוך החברה הישראלית מבלי לעורר יותר מאוושה קלה, מבלי לשנות בה מרכיבים מהותיים. העובדה שמעבר אלפים אל תוך הקו הירוק זוכה ליותר כיסוי תקשורתי מהגירתם של מיליון יהודים ושאינם יהודים מארצות ברית-המועצות לשעבר, ושפינויים מעורר יותר עניין מגירושם של עניים מביתם, או של הריסת בתיהם של פלשתינים, אינה מחייבת את מדעני החברה לישר קו. אם מתנגדי ההתנתקות הצליחו להשתלט על השיח התקשורתי והציבורי, אין זה אומר שהם צריכים להשתלט גם על השיח הסוציולוגי, שמגדיר לעצמו תהליכים שראויים למבטו הביקורתי. מצבם של רוב הישראלים, יהודים ולא יהודים, לא ישתנה מהותית לאחר ההתנתקות, ומצבם של הפלשתינים בעזה, גם הוא, ככל הנראה, ישתנה במעט, אולי אפילו לרעה. ההתעלמות הסוציולוגית יכולה ללמד, בהקשר זה, דווקא על פיכחון ובגרות, ועל סירוב להיכנס כפתאים למלכודות התקשורת שמציבים המתנחלים.

גורם שלישי הוא שהימין הישראלי, על פלגיו החילוניים והדתיים, מעולם לא היה נושא מחקר חביב ופופולארי על הסוציולוגים הישראליים. כשראש הממשלה אריק שרון בחר לצאת בתוכניתו, הוא פיצל את הימין, והותיר את מחנה השלום כניצב בשוליים, חושש מהתערבות שמא יואשם בכישלון התהליך. הסוציולוגים, הנוטים ברובם למחנה זה, ניצבו מול שתי עמדות, ששתיהן הוגדרו כימניות: האחת, זו של מתנגדי ההתנתקות, להמשיך את דפוס הכיבוש הקיים, והשנייה, של שרון ותומכיו, לקצר קווים למען שיפור יכולת השליטה על הפלשתינים, לדחות לזמן בלתי מוגבל לחץ בינלאומי להפסקת הכיבוש, והכול תחת השיח הגלוי של חיזוק האתנוקרטיה היהודית במדינת ישראל. שתי המטרות כאחת לא גרמו לרתת התרגשות אצל מרבית הסוציולוגים.

ניתן להוסיף גורם נוסף, שיש לו חשיבות-מה במהפכות המדעיות של ימינו. בימינו מוגדרים סבל ואומללות "אופנתיים", שמעוררים הזדהות, אמפטיה ורצון להעניק קול (לרוב המושתק) לקבוצה מקופחת. במקרים רבים, האג'נדה המחקרית והפוליטית מתאחדים, דבר שנראה ברור מאליו עבור רבים מהחוקרים הביקורתיים, ומוגדר כמבשר את סופה של הדיסציפלינה האקדמית בעבור אחרים. כיוון שבעיני רוב הסוציולוגים, המפונים שייכים לצד שגורם עוול יותר מאשר לצד שעוול נגרם לו, נגרע ממד מוטיבציוני חשוב ביציאה למחקר עליהם.

יחד עם זאת, ההתנתקות מעלה שאלות סוציולוגיות מעניינות, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו. אציע כמה כיוונים, ובוודאי שניתן למצוא רבים נוספים. בסוף דברי אתמקד בנקודה אחת, והיא דיון במפגש הטעון שבין החייל למתנחל.

על הסוציולוגיה הפוליטית לנסות ולשלב את התהליך שקרה בתוך מסגרות המשמעות והפרשנות שלה. גישתם של יואב פלד וגרשון שפיר ואחרים קישרה בין הסכמי אוסלו לבין שינויים סוציו-כלכליים שהתרחשו בחברה הישראלית, במיוחד לנוכח פתיחתה לחדירת ההון הגדול ולתהליכי הגלובליזציה. האלימות באינתיפאדה השנייה לא נצפתה על ידי תיאוריה זו, ומצריכה מחשבה חדשה לגבי הקשר שבין הסדרים מדיניים, שינויים כלכליים וגאו-פוליטיים ודפוסי מחאה. תוכנית ההתנתקות דווקא מסתדרת היטב עם התיאוריה. בכל מקרה, הקשר בין שינויים כלכליים וחברתיים העוברים על ישראל למדיניותה בשטחים הוא מורכב, ודורש מחשבה ופיתוח תיאורטי.

הצלחת תוכנית ההתנתקות מעוררת שאלות לגבי הקשר שבין חברה אזרחית למדינה, הן בישראל והן בכלל. בעידן הגלובלי, שבו המדינה נעקפת הן על ידי גורמים על-לאומיים והן על ידי כוחות של החברה האזרחית, מקובל לחשוב כי מעמדה נחלש. במקרה הישראלי מתברר (פעם נוספת) עד כמה המדינה, וליתר דיוק הרשות המבצעת, חזקה למול גורמים בחברה האזרחית. כאשר הדרג המדיני מחליט על ביצוע של מדיניות מסוימת, המערכות השיפוטיות, המשטרתיות והצבאיות מבצעות את המוטל עליהן, במידה רבה של יעילות ולגיטימיות חברתית, וזאת נגד איומים של גורמים מהחברה האזרחית. המדינה כארגון עדיין זוכה לאמון מרשים ומחייבת נאמנות, למרבה ההפתעה, אפילו מקורבנות מדיניותה.

קשה להגדיר בשלב מוקדם זה את מקומם של האירועים בהיסטוריה של מדינת ישראל; עם זאת, נראה כי חזינו באירוע מפתח בתולדות הציונות הדתית. מחנה זה התגייס ברובו וקשר את זהותו למאבק. אך הפגנת עוצמה מרשימה זו הייתה בו בעת גם הפגנת חולשה: התברר כי הציונות הדתית כשלה בגיבוש קואליציות בנות קיימה, שיצטרפו אליה במאבק אותו הגדירה כקיומי. הסקטורים, השבטים, המחנות הנפרדים בחברה הישראלית לא באו זה לעזרת זה. אמנם הציונות הדתית נעזרה במדינה ובקבוצות אחרות על מנת לעצב את המציאות ההתיישבותית מעבר לקו הירוק, אך כשנלחמה להציל מציאות זו, התברר עד כמה היא צועדת לבד. האסטרטגיה של הציונות הדתית הייתה, אם כך, לחפש דרכים להפוך תמיכה פסיבית למנוף רב משמעות דרך הורדת ההשקעה הנדרשת ממפגין ההזדהות – למשל הצבעה במשאל עם, או תליית סרט כתום על המכונית. ניסיונות הרדיקליזאציה של המאבק – למשל דרך חסימת כבישים ועימותים אלימים – התבררו כנוגדי מטרה, והגבירו את המרגינליזציה של הנאבקים ואת תסכולם.

מלחמת האחים או האזרחים שאיימו מפניה לא התרחשה, או יותר נכון לומר שהיא התרחשה בתוך נפשה של הציונות הדתית. המחנה המקדש את המדינה ואת הארץ גילה כי לתפיסת עולמו, המדינה יוצאת נגד הארץ. משבר הגילוי אולי יחייב חשבון ונפש ואולי לא, דיון גלוי ופתוח או זרמי מעמקים שיהיו בלתי נראים בטווח הקצר לאזרחים ובעיקר לחוקרים. אם ניקח דוגמא ממקרה קודם, הפינוי מימית, ניתן לנבא שתי מגמות סותרות. האחת תלך לניסיון להתקרב ולהבין, "להתנחל בלבבות", של קבוצות אחרות, בעיקר החילוניים בישראל ולהשתלב בעמדות כוח; השנייה תפנה לכיוונים רדיקליים יותר, מתוך תחושת ייאוש ואכזבה מהמדינה ומוסדותיה. דפוסי ניהול העימותים בציונות הדתית והיכולת לווסת אותם הם, מסיבות אנליטיות ואולי גם מסיבות פרקטיות, עניין מרכזי שעל הסוציולוגים לעסוק בו.

מעבר למשבר, יש תהליכי שינוי חשובים במחנה המתנחלים, שההתנתקות הציגה בחלון ראווה. למשל, ההופעה של הדור השני, הצעירים המכונים גם "נוער הגבעות". "ילדי המהפכה" של גוש אמונים, שמצד אחד מנסים להמשיך בקונפורמיות את מסלול הוריהם, ומצד שני מאמצים רעיונות, סגנון ודפוסי מחאה ממקורות שונים (למשל משל "ילדי הפרחים" של שנות השישים), מעוררים שאלות לגבי ההשפעה של שנות המאבק, הטרור והבידוד היחסי על הקהילות היהודיות שנוצרו ביהודה ושומרון. מפרספקטיבה תיאורטית מעניין להשוותם לקבוצות אחרות של דור שני של מהפכה (חלוצים וצברים למשל), הנקרעות בין האתוס המהפכני, המגדיר אותם כממשיכי דרך, לבין אתוס המרידה, המזמין אותם להציב אלטרנטיבה לדור הוריהם.

לתקשורת היה תפקיד מרכזי באירועים, כמו בכל אירוע גדול, ובשל הרפלקסיביות הרבה שלה בעת האחרונה, תפקידה, כמשקפת וכמייצרת אירועים, כבר זכה לניתוחים לעייפה, חלקם ביקורתיים ביותר (ראה הגיליונות האחרונים של העין השביעית). לגורמים רבים היה עניין להפוך את ההתנתקות לאירוע בעל בולטות תקשורתית. המפונים ונציגיהם ממועצת יש"ע ניסו להשתמש בתקשורת על מנת לעצור את הפינוי, או לפחות להמחיש את סבלם; הממשלה, בשל גישתה האידיאולוגית, ומתוך רצון להשיג רווח בזירה הבינלאומית, נזקקה לתמונות של טראומה ושבר; גם הכוחות המפנים היו זקוקים להמחשה שמלאכת הפינוי הייתה קשה, והצדיקה את המשאבים והמאמצים שהושקעו; כמובן שמבחינת התקשורת, הישראלית והעולמית, ההתנתקות הייתה "ההצגה הכי טובה בעיר". לכל הגורמים המוזכרים, פרט אולי לתקשורת, היה גם אינטרס בהגבלת האלימות. התוצאה הייתה מעין כוריאוגרפיה מתואמת של האלימות, הממשית והסימבולית, בה מושגי האחווה והעוינות התחלפו והתמזגו. התוצאה היא גם שהאירועים כוסו במעטה פרשני עבה, שיפרנס מחקרים רבים בעתיד.

בקשור לכך, ראוי לבחון בעתיד את התפתחות הזיכרון של האירוע. המאבק נגד ההתנתקות נשא אופי כפול: מצד אחד הוא היה מאבק לשם הדבר עצמו, לשמור על המשך הנוכחות היהודית בחבל עזה; מצד שני הוא היה מאבק מקדים, ניסיון לדחות ככל האפשר את ההתמודדות עם עתידה של ההתיישבות שנותרה מעבר לקו הירוק. החלק הראשון של המאבק כשל, אך החלק השני, שניתן להגדירו כעיצובו של הפינוי בזיכרון הישראלי, עודנו בתוקף כפי שהיה. המאבק עובר עתה אל שדה הזיכרון. בהשוואה לזיכרון – שכמעט ואינו קיים – מחבל ימית 1982, נדמה כי הפעם מטפח הימין הדתי הישראלי זיכרון פוליטי, מבדל, המצביע בבירור על אשמים, כולל תוכניות למעין יד ושם ואתרי אינטרנט שמאיימים לרדוף את "פושעי המלחמה" שנתנו יד בפינוי יהודים מבתיהם, בין אם הם מנהיגים, עיתונאים או חיילים.

לסיום ברצוני להצביע על כמה נקודות הקשורות במפגש שבין החיילים למתנחלים, או למעשה על האסטרטגיה והטקטיקה של הצדדים הנאבקים. היו כמובן אירועים דרמטיים על גגות בתי כנסת או בהיתקלויות המוניות, אך עיקר המאבק התבצע במפגשים בין אישיים של קבוצות קטנות, יחידת חיילים מול בית ובו משפחה או צעירים מתבצרים, מעין מלחמה דרך שליח. נדמה כי, בדומה לדברים רבים בישראל, המאבק בין הצבא למתנחלים עבר הפרטה ופירוק, שבה החייל והמתנחל והמפגש שביניהם הפכו למטונימות, חלקים מהמאבק, שגם מסמלים אותו.

הצבא, המורגל להסתמך על יחידות גדולות וחזיתות רחבות, נאלץ הפעם לסמוך על שיקול דעתם של המוני סובייקטים במפגשים מצומצמים, שלא אליהם הוכשרו. החשש המפורש של הצבא היה מכך שעמדתו של החייל כאדם פרטי, שאולי תומך בהתלהבות בתוכנית ההתנתקות ואולי מתנגד לה בחריפות, תבוא לידי ביטוי, ותשבור את החזית הצבאית האחידה. הפיתרון היה להרכיב מסכה שתסווה את העצמי המדומיין של החייל, ותכונן מחדש את ההומוגניות שבה מיטיב הצבא לתפקד. מעבר לצעד הראשון, שהוא בחירה בחיילים וחיילות בעלי מחויבות ואינטרס, ניסה הצבא לעשות אובייקטיביזציה ואנונימיזציה של החייל האינדיבידואל המפנה. החיילים, לבושים במדיהם ובסמלי הלאום, למדו לשתוק, ואם להגיב, לעשות זאת בהתאם לכללים קפדניים. באמצעות תרגולים נהפכו הטיעונים האנושיים והמוסריים, שלא לומר הפוליטיים, של מתנגדי ההתנתקות למעין רעש רקע, מטרד טכני, שיש להתעלם ממנו ולהמשיך במשימה.

חיילים ישראלים לובשים מסכות גם במצבים נוספים. כפי שאיל בן-ארי טען, המסכות היו חשובות על מנת להדחיק פעולות אלימות שעשו במהלך האינתיפדה, וכך לאפשר להם לתפקד בחיי היום-יום. אך במקרה ההתנתקות ההקשר הוא אחר, והוא תואם יותר את תפקידו המסורתי של החייל. כל צבא מנסה באמצעות תרגולות למשמע את גופו של הפרט, על מנת שבעת קרב יפעל באופן אוטומטי; בהתנתקות ראינו מקרה מיוחד ויוצא דופן של משמוע, שמרחיב את גבולות הגוף גם אל התודעה.

מבחינה מסוימת היו המתנחלים במצב נוח יותר, שכן ההפרטה של המאבק שיחקה ליד הסוציאליזציה האינטנסיבית והמחויבות למטרה שהם הצליחו להנחיל לתומכיהם. התברר (שוב) כי כל גבר, אישה וילד מסוגלים להתייצב למול חיילים או למול התקשורת ולצטט את סיסמאות המחנה. הדבר המרשים יותר במודולריות של המחנה (שמאפיינת תנועות פונדמנטליסטיות בכלל), היא היכולת של כה רבים לאלתר למול יריביהם: האידיאולוגיה העניקה להם את השפה, אך הדיבור קיבל אופי שונה בכל מפגש ומפגש. למול החיילים, שניסו לשבור באמצעות הסטטיות שלהם את עקרונות הדיאלוג, ניצבה סדרה מגוונת של טיעונים.

לא ניתן בשום אופן לומר כי מתנגדי הפינוי היו חסרי קול; אך בני הזוג המיידיים שלהם, שעליהם הטיעונים אמורים היו לפעול, היו אילמים לחלוטין, אובייקטים דוממים. מבלי שיכלו לבדוק או להוכיח זאת, הניחו הנאבקים נגד ההתנתקות כי החיילים שומעים אותם, מפנימים את דבריהם, וכתוצאה מכך יסבלו מטראומה קשה ברבות הימים. אסטרטגית-נגד רדיקלית יותר של המתנחלים, בעיקר הקיצוניים שבהם, היה פרסוניפיקציה, או רה-אינדווידואליזציה, של החיילים. הם פנו אל החייל או החיילת הבודדים, והטילו עליהם את האחריות האישית על ביצוע הפקודות. הם איימו על החיילים בעונש אישי, מיד אדם או מיד שמיים, ולאחר הפינוי, פרסמו באינטרנט שמות חיילים שביצעו את הפשעים של גירוש משפחות, אם להשתמש בטרמינולוגיה שלהם.

האסטרטגיה של המתנחלים הייתה כמובן מיועדת לתקשורת, אך הם נקטו בה גם כשלא הייתה תקשורת בסביבה. הנחת היסוד מאחורי האסטרטגיה שלהם הייתה שאחורי השריון המטפורי של החייל קיים עצמי אמיתי, אותנטי, שבאופן מהותני מזדהה עם טענותיהם שלהם, מעצם שייכותו האתנית. המיקרו-אסטרטגיה שלהם הייתה לשבור את הצגת העצמי, ולגלות מאחורי האובייקט שכונן הצבא את הסובייקט החושב, העצמאי.

ברגעים מרתקים במיוחד נשברה לכאורה ההצגה. נפגשו בעיקר זוגות, של חבר-פוגש-חבר, ידידים מהצבא, מתנועת הנוער, שכנים לשעבר, אלו שייצרו את הדרמה שהתקשורת נבנתה אליה וחיפשה באופן פעיל (הכותבים בגיליונות העין השביעית מספרים על כך בגלוי). התחבקויות, נשיקות ובכי משותף, היו לכאורה רגעי קריסה של האסטרטגיה הצבאית למול הלחץ של המתנחלים. למעשה היו אלו הרגעים שהעניקו לצבא את הלגיטימיות שלו, ומנעו מאסטרטגיית השתיקה מלהראות בירוקרטית ומרושעת יתר-על-המידה. טיעון דומה מופיע בניתוח תפיסת המיליטריזם הישראלי, תחת הכותרת "יורים ובוכים": הבכי, הכינון של סובייקט רגיש ושותף לרגשות האחר, הוא המעניק לגיטימיות לירי. הם היו חשובים גם למתנחלים, שכן הם שמרו את הדימוי שאסטרטגית הדיבור שלהם אכן השיגה תוצאות, ופרותיה יראו בעתיד.

המנואט המורכב של  דיבור ושתיקה, ריחוק וקרבה, אינדיווידואליזציה ואנונימיזציה, ליווה את ההתנתקות, ויצר דרמה מרתקת. נכון, אסור שאירוע תקשורתי זה יסית את תשומת לב הסוציולוגיה הישראלית מתהליכים ארוכי טווח ורבי משמעות, גם בנושא ההתנחלות והכיבוש הישראלי, וגם בנושאים חברתיים ופוליטיים אחרים. בין היתר, מטרתו המוצהרת של המאבק סביב ההתנתקות היא למשוך תשומת לב. עם זאת, תהיה זו גם טעות לבטל את חשיבותו של האירוע; כדרכה של הסוציולוגיה, יש ליטול אירוע זה, ולהפקיע אותו מידיהם של מחולליו המנסים לעצב את משמעותו, ולנסות להבין בכלים שיש לנו מה קרה כאן בשנתיים האחרונות.