על הומו פרנקפורט בקיבוץ שניר


 
 

על רעיונות של צדק ובניית מוסדות משני צדדיו של רחוב גרמני ד"ר גד יאיר

לפני שבעה חודשים – במסגרת כנס האגודה הסוציולוגית הישראלית – הזדמנו לביקור בקיבוץ שניר. כבר מבראשיתו הפגין קיבוץ שניר אופי רדיקלי. בשנת 1981, לדוגמה, חברי הקיבוץ החליטו לעבור ללינה משפחתית, ובכך הביאו לגירושם מתנועת הקיבוץ הארצי. בשנים האחרונות היה קיבוץ שניר מהראשונים בתנועה לשינוי דפוסי ההוויה הקיבוצית, תוך שהחברים בחרו במודל של קיבוץ שיתופי לצד קהילה אינדיבידואליסטית ומופרטת. העיקרון – אליו הגיעו במסגרת דיונים שוויוניים בין הוותיקים למתקבלים החדשים ובין הצעירים לבוגרים – הוא לאפשר "רצפת" הכנסה ותנאי קיום אחידים לכולם; אך למי שמעוניין ביזמות רווחית המתבססת על כישוריו האישיים – "השמים הם הגבול".  יש שם קפיטליזם המגולם במודל סוציאליסטי של קהילת רווחה, המבטיחה את חירויות הפרט.  כך קרה שבעלי ההכנסה הגבוהה עברו למודל מופרט, תוך תשלום "מס מוניציפלי" לקהילה בכדי לתמוך במשפחות הנותרות במבנה השיתופי. בתהליך של דיאלוג פנימי מתמיד, שאמור להבטיח שוויון צודק לכולם לצד אינדיבידואליזם של חירות, הלך והתגבש בקיבוץ שינוי שנמשך מספר שנים.  העיקרון המנחה שלו הוא "דאגה לפנסיה" לחברי הקיבוץ; שיהיה להם מה להוריש לדור הממשיך – בין אם הצעירים יבחרו להתיישב בקיבוץ ובין אם לאו; שבני הקיבוץ הצעירים לא יהיו מופלים לרעה יחסית לילדים שנולדו בכל צורת התיישבות אחרת.  אם האבות המייסדים לא פתרו את בעיית דור ההמשך על הנייר ומראש, דור ההמשך בשניר מנסה למצוא את המכניזם הצודק, שיאפשר על שמירת אורח החיים הקיבוצי-קהילתי ללא הקרבת טובת הפרט ותוך שחרור יכולותיו האישיות. שני דברים חשובים בעיני החברים בקיבוץ – טובת החברים כפרטים (מימוש עצמי ודאגה לדור ההמשך), והמחויבות שלהם ל"יחד" המשותף, לקהילה היצרנית שלהם – לגמיינשפט. היום, כבעבר, מטרת הקיבוץ היא ליצור קהילה יותר צודקת, יותר שוויונית אך גם יותר אינדיבידואליסטית; חברה שמצליחה למצות את היכולות האישיות של חבריה ללא יצירת פערים כלכליים וחברתיים חמורים.

 

חודשיים אחר-כך, במסגרת הרצאה בקורס תיאוריות סוציולוגיות לימדתי שיעור על אסכולת פרנקפורט. זהו שיעור היסטורי בחלקו ואנליטי בחלקו. בצד ההיסטורי מודגשת בניית האסכולה המיוחדת של קבוצת ההוגים היהודיים הביקורתיים, שהתקבצו במסגרת מה שיכונה לימים "אסכולת פרנקפורט".  מדובר על קבוצה גדולה למדי של חוקרי חברה ותרבות, יהודים מרכסיסטים ואנטי-ציוניים ברובם, שניסו להסביר במשנתם את הסיבות לאי-ההצלחה של המהפכה הפרולטרית ואת התפתחות התודעה המזויפת בקפיטליזם המאוחר של המאה ה-20.  בעבודתם הם חיברו רעיונות של מרכס (היהודי), מזה, ופרויד (היהודי) מזה.  וכזכור, לא זה ולא זה דבקו ביהדותם ולא ראו עצמם חלק מן התרבות היהודית (למרות שבערוב ימיו פרויד, כמו יהודים-גרמנים אחרים, טען שיהדותו היא בשר מבשרו והוא לא יכול לבחור שלא להיות יהודי).  בשיעור זה אני מגולל את השתלשלות גלות האסכולה (ברובה לארה"ב) והתפזרותה.  למרות שאדורנו, מרכוזה, הורקהיימר, פרום וחברים אחרים בקבוצה המשיכו בעבודתם, מלחמת העולם השנייה פגעה באסכולה בצורה משמעותית, ועם שובם של מרבית חבריה לגרמניה לאחר המלחמה, לא נותרה בידם עוד התשתית המוסדית שאפשרה לאסכולה לפרוח מחדש.

 

אולם לא אלמן ישראל.  דמות אחת נישאת בסוציולוגיה הגרמנית מעל כולם – הממשיך של האסכולה מפרנקפורט: הגוי יורגן הברמאס.  בשלושת העשורים האחרונים הצליח הברמאס להצמיח מחדש את הסוציולוגיה הגרמנית.  אין ספק כי הברמאס עושה שימוש רב בידיעתו את הסוציולוגיה האמריקנית (שילוב בין "תורת המערכות" הפרסונית לבין תפיסתו הפרגמטיסטית בדבר הזיקה שבין אדם לאדם, אותה הוא לוקח מג'ורג' הרברט מיד).  אך גם אין ספק כי הברמאס מחיה את השפה הסוציולוגית הגרמנית, את תפיסת העולם הגרמנית, ואת מושגי הצדק הגרמניים.  בשנות השבעים – כשמחאות אנרכיסטיות ערערו את היציבות הפנימית בגרמניה – הברמאס נפנה לעסוק בשאלות של לגיטימציה (שכבר מקס ובר הגרמני, אגב, עסק בהן – והעיסוק בהצדקת הסדר והחברה – הצורך להצדיק את האחדות הכפויה עליהם – הוא תו זיהוי גרמני בן כמאתיים שנים).  ואכן, בתרגיל מתודולוגי אופייני להגות הגרמנית – הפנומנולוגיה כדוגמה, ובר כהשלמה – הברמאס עוצם את עיניו וחושב: "מהו סדר חברתי בר-הצדקה? מתי אנשים יכוננו חברה צודקת? איך והאם ניתן להצדיק את הדמוקרטיה?"  התשובה שלו, מתוך הבנת יחידת המיקרו הקטנה ביותר, קרי האדם, היא: "ניתן להצדיק רק קהילת שיח אידיאלית – והיא המודל לחברה צודקת."  כשנקודת המוצא שלו היא הקשר בין אדם לאדם, התקשורת האותנטית בין אדם לחברו, הוא מגיע לנוסחה הבאה: קהילות-שיח אידיאליות (Ideal Speech Communities) משמשות כצורה האוניברסלית ביותר של הדפוס הפוליטי הרצוי (והאוניברסליות היא רעיון גרמני קאנטיאני, כזכור). קהילות אלו מבוססות על ההנחות הבאות:

  • כל בר-יכולת לשוחח רשאי להשתתף בשיח, ללא קשר למין, גיל, דת ומעמד; לכל אחד זכות לשאול, ולהעלות ביקורת כנגד כל טיעון המועלה בשיח.
  • לכל אחד זכות לטעון טענה כעולה על דעתו.
  • לכל אחד הזכות להביע את עמדותיו, שאיפותיו וצרכיו.
  • אסור למנוע מדוברים – באמצעות כפייה חיצונית או פנימית – מלממש את זכויותיהם הללו.  אסור שבחברה יהיה כוח, במיוחד כשקובעים את ההסדרים המכוננים אותה.

ההרצאה על קהילת השיח האידיאלית של הברמאס הזכירה לי את חבר קיבוץ שניר, בדיבורו הישיר והכנה.  זה כמו זו עצמו עיניים וחשבו: מהי קהילה ראויה? איך אפשר להצדיק הסדרים פוליטים וחברתיים? ושניהם – איש השדה ואיש הדעת – השיבו את התשובה הקאנטיאנית: עשה כחוק רק את מה שהוא כללי ושתסכים שיחול גם עליך. צור הסדרים אוניברסליים ושוויונים.  אינדיבידואליים אך הוגנים.

אך מה לאסכולת פרנקפורט ולקיבוץ שניר?  ובכן, קיבוץ שניר הוא פרנקפורט.

לצידה של אסכולת פרנקפורט – אי שם בראשית המאה העשרים – מצידו האחר של הרחוב, שכנה אסכולה סוציולוגית-תרבותית אחרת.  לענייננו: אסכולת בובר-אופנהיימר.  מרטין בובר למד סוציולוגיה אצל גיאורג זימל – היהודי הנאו-קאנטיאני – ולמד ממנו על הדיאדה: על הקשר האותנטי היכול להתקיים רק בין האני לאתה, ועל המהפך התודעתי בכניסת השלישי, שהופך יחסים לכמו-חפצים; שבמקום הקשר בין האני לאתה הנעשה כמטרה לעצמה, זיקת הקשר הופכת בקשר עם הלז, לאמצעי.  לצד בובר – פראנץ אופנהיימר.  גם כן סוציולוגי גרמני, גם כן יהודי.  אופנהיימר, ב-1909, הציע את תרשים ההתיישבות הראוי לציונות כשילוב בין אינדיבידואליזם לסוציאליזם, בין חירות הפרט ועבודתו האותנטית לבין שלמות הקהילה המקומית.  בשנות העשרים המוקדמות חבר לקבוצה גם ארתור רופין –סוציולוג גרמני נוסף. רופין, כזכור, הוא האיש אשר על ההתיישבות במפעל הציוני – והלז מקים בישראל חברה צודקת ברוח תפיסות ההוגנות הקאנטיאניות.  זאת כיוון שהאידיאל של הקבוצה הציונית מפרנקפורט הוא אותו אידיאל כמו של האסכולה המרכסיסטית: הגמיינשפט הגרמני, הקהילה האותנטית, המחוברת לאדמה, חברה שאין בה לא כוח ולא פוליטיקה; ובמקביל, זו חברה שאמורה להתבסס על הטוב והיצירתי שבאדם, על ייחודו וסגולותיו – חברה שבהעדר ניכור וכפייה תמצה את יכולות החברים בה ותאפשר יצירה תרבותית עשירה מתוך המקום, מתוך האדמה וזיקת האדם אליה.

 

עולה מכך, שתפיסות הצדק המכוננות את הקיבוץ בישראל קמו מתוך האידיאלים של החברה הגרמנית.  על תרומתו של רופין לתנועה הקיבוצית אין הרבה מה להכביר מילים. גם על בובר אתם יודעים – אתם הלוא מכירים את אמירותיו על הקיבוץ כניסוי באוטופיה חברתית צודקת – הניסוי שטרם נכשל; ועל אופנהיימר, גם על ביקורתו על הקיבוץ בהתממשותו כמסגרת פחות מדי אינדיבידואליסית, לבטח שמעתם.

 

אז הנה סגירות מעגל.  השיחה בקיבוץ שניר היא תולדה של השיחה האינטלקטואלית שהתרחשה בפרנקפורט לפני כמאה שנה.  אם תרצו, שורשיה של השיחה הזו התפתחו שם כבר לפני למעלה מ-200 שנים.  המעניין הוא שלא משנה באיזה צד של הרחוב ישבת בפרנקפורט – בצד המרכסיסטי והאנטי-ציוני או בצד הציוני-סוציאליסטי – תפיסות הצדק שנחשבו דרכך הן אותן תפיסות; תפיסות החברה הצודקת הן אותן תפיסות, משמאלו של הרחוב ומימינו.  אלו הן תפיסות שמתחילות באדם ובחירותו – באני ואתה, בדיאדה, בקהילה, באדמה וביצירה אותנטית; קאנט, הרדר, זימל, בובר.  והקיבוץ, שסטה במשך כמה עשרות שנים לכיוון טוטלי ואנטי אינדיבידואליסטי בשל השפעתה של המסורת הרוסית, מוצא עצמו חוזר היום למקורותיו האידיאולוגיים בפרנקפורט.  אינדיבידואלים קהילתי, או כפי שהדבר מנוסח באתר שמצאתי בחיפושיי אחר אופנהיימר: The School for Cooperative Individualism.

 

לכאורה זהו לקח על כוחם של סוציולוגים בבניית מוסדות. אולם אני חושב שהסיפור הזה מציע לקח חשוב יותר בדבר כוחם של רעיונות תרבותיים עמוקים, אשר בדרכי עורמה מוצאים עצמם ממשיכים מעבר לזמן, מעבר למקום.  ואנחנו – בני האדם – אנחנו רק בתורנות שמירה; אנחנו שומרי ערכים ותבונה, תורנים כמעט מקריים בשרשרת הגדולה של הקיום התרבותי.  ונדמה לי שכעת זו תורנות השמירה שלנו על הערכים של הנאורות – של החירות ושל היצירה, של הקהילה והאנושיות.  ותורנות השמירה הזו נמשכת בשניר, בתנועה הקיבוצית המתחדשת לרעיונות ראשיתה, וכן, גם באוניברסיטה – שהברמאס חשב דווקא אותה לאידיאל של קהילת השיח האידיאלית.  טוב שיש אידיאלים, שהרי הם והם בלבד מאפשרים את הקוסמופוליטיות, את האנושיות הקאנטיאנית שאולריך בק ממחזר בימינו. אבל זה כבר בעצם סיפור גרמני.  במילים אחרות, אנחנו והאידיאלים המכוננים של חלק מהמוסדות החברתיים שלנו לכודים – לטוב ולרע – במכלאת התרבות הגרמנית. ללא כוונה. אכן, רקוויאם גרמני.