סוציולוגיה בעיתונות


 
 

לא המיפקד מזויף, אלא המפלגה / אורי רם. "הארץ" 23/6/2005

הגילויים על טפסים "מזויפים" במיפקד שהתנהל במפלגת העבודה לקראת ה"פריימריס" שבו ייבחר מנהיגה הבא, נתפסים בשיח הציבורי כעוד מקרה של "שחיתות" של פוליטיקאים. מקרה אחרון זה מתיישב היטב עם הלך הרוח שמתבטא כבר שניים -שלושה עשורים בסיסמאות כמו "מושחתים נמאסתם" או "איפה הבושה", סיסמאות אותם מפיצים "בעלי עניין" כדי להשיג יתרון, פוליטי או מסחרי, על מתחריהם. שיח השחיתות עוסק בדרך כלל בקשר בין הון לשלטון — בין אם שימוש בשלטון להשגת הון (פוליטיקאים הלוקחים שוחד); או שימוש בהון להשגת שלטון (פוליטיקאים המחלקים שוחד), כמו — לכאורה — במקרה האחרון. התפיסה הרווחת בשיח השחיתות המקובל, היא כי יש להלחם בתופעה זאת בשתי דרכים עיקריות — אכיפה נמרצת יותר של  החוק  (באמצעות המערכת המשפטית) והעמקת הנורמות של יושר ציבורי (באמצעות המערכת החינוכית). הבעיה היא רק זו שהשחיתות אינה המחלה אלא התסמין (סימפטום).

 

כך למשל במקרה שלפנינו, זיוף הטפסים הוא רק תסמין לבעיה שמסתתרת מאחוריו והיא שכבר אין דבר כזה — "מפלגה". לכן אפשר לומר כי לא הטפסים מזויפים אלא המפלגה מזויפת. המשך קיומה של ארגון הקרוי מפלגה, בזמן שלמעשה זאת מסגרת חלולה — ללא אידיאולוגיה או תוכנית, ללא חברים או הנהגה, וללא ייצוג של אינטרס חברתי מוגדר, והיותה של מסגרת זאת מרכיב חיוני בבחירות הדמוקרטיות — זוהי הבעיה היסודית, ולא הניסיון הפתטי משהו של פוליטיקאים לקיים את מצוות האות המתה של "חוקת המפלגה" המחייבת אותם להיבחר "באופן דמוקרטי".  וכמובן אין מדובר כאן על מפלגת העבודה בלבד.  עננת השחיתות האופפת את הליכי בחירת המועמדים במפלגת הליכוד הביאה כזכור להאשמות כי למפלגה אורבת סכנה של השתלטות גורמים פליליים. כאשר המסגרת המפלגתית חלולה כמה קל לעבריין להשתלט על סניף מפלגה מקומי או ל"קבלן קולות" לגייס חתימות של אוכלוסייה מן הפריפריה (לפחות משהו טוב יצא במקרה האחרון: מפלגת העבודה הפכה למפלגה היהודית-ערבית הגדולה בישראל!).

 

בשיח השחיתות מוגדרת הבעיה באות אחת — ו' החיבור שבין הון ושלטון. אם רק ניתן יהיה לסלק את ה-ו'  ולהפריד בין הון ושלטון יהיה מחננו טהור. אך ו' החיבור היא רק התסמין. הבעיה המהותית מתבטאת באות אחרת — ה' הידוע: שלטון ההון. בחברה הקפיטליסטית הגלובאלית שלטון ההון הולך ומצמצם, הולך ומרוקן, את המרחב הציבורי. מצד אחד הוא עובר מקדונלדיזציה — בחירות כמערכה שיווקית, ומצד שני הוא עובד ג'יהאדיזציה — בחירות כמערכה קהילתית. וכך, את מקומן של מה שהיו פעם מפלגות ממלאים עכשיו "קמפיינים" מקצועיים מתוקשרים של מועמדים המצויים בחיפוש תמידי אחר מממנים (באמצעות "עמותות" של תורמים) ואחרי קהלים (באמצעות הבטחת "הטבות" לבוחרים). למרבה הצער, החלופה הנוצרת בפועל לשלטון ההון איננה חלופה דמוקרטית , אלא התבצרות המונית של מפסידי הגלובליזציה ב"מפלגות" הלוקליזציה (דוגמת ש"ס), שכל מה שיש להן להציע הוא להמיר את השחיתות המופרטת בשחיתות קהילתית, כלומר קידום האינטרס של קהילת זהות אחת על חשבון אחרות. המרחב הציבורי הדמוקרטי — בו פעלו פעם מפלגות — נמחץ בין הפוליטיקה הגלובלית של השוק והפוליטיקה הקהילתית של הזהות. את השחיתות אכן ראוי לבער, אך את סיבותיה המבניות עוד יותר.

 

 

 

קנאות בחסות השלטון / לב גרינברג. "הארץ" 13/9/2005

על שלושה דברים עומד הכיבוש: על הגזענות, על הקנאות המשיחית החמושה ועל נאמנות החיילים הדרוזים. כל אלה הועלו ברגע אחד על ידי פיגוע ההתאבדות בשפרעם.

 

לאחר "מפגני הדמוקרטיה" של ראשי מועצת יש"ע בשדרות ובאופקים, בא תורם של הקיצונים להפגין את כוחם ההרסני. המסר של הקנאים, כפי שיצא משפרעם, הוא שהם מוכנים להתאבד, מוכנים להרוג – ערבים, דרוזים, ואולי גם יהודים. אם צה"ל לא יחרים את נשקם, לא יבצע מעצרי מנע ולא יגן בצורה רצינית על כל היעדים הצפויים לתקיפה, הפיגוע בשפרעם יהיה רק יריית הפתיחה של מסע אימים משיחי שעוד לא ראינו דוגמתו, לא עם ברוך גולדשטיין ולא עם יגאל עמיר. הקנאים המשיחיים רציניים, מסוכנים ורואים עתה את שעת הכושר שלהם.

 

הבעיה היא שהקנאים המשיחיים הם אחד ממרכיבי היסוד שעליהם מושתת שלטון הכיבוש. הם מסיירים בכבישים חמושים בנשק של צה"ל. הם פוגעים בשכניהם הפלשתינאים, בעדריהם וביבוליהם, וגוזלים את אדמתם ופרנסתם. פחד האוכלוסייה הוא מרכיב חיוני לקיום משטר כיבוש. לכן צה"ל מעניק חסות לקנאים המשיחיים, מספק להם נשק התקפי (להבדיל מאקדח להגנה עצמית) ומעלים עין מעבירותיהם. אולי לכן לא נכנסו לתפוח לחפש את החייל העריק, אף שהוריו התחננו כי ייקחו ממנו את נשקו.
מרכיב יסודי שני של הכיבוש הוא החיילים הדרוזים במג"ב; בלעדיהם צה"ל היה מתקשה לשלוט על רוב האוכלוסייה הפלשתינית השקטה. הם חיוניים כי הם מדברים ערבית ומבצעים פקודות ללא סכנה של "סירוב מצפוני" בנוסח חיילים יהודים מיוסרים. הם לא משרתים ביחידות העלית המבצעות חיסולים, מסתערבות או מספקות מודיעין מדויק. הם במג"ב – באים במגע עם האוכלוסייה במחסומים, מתעמתים עם מפגינים, יורים גז מדמיע וכדורי גומי. כפי שפורסם באחרונה, הם גם שיקרו למשטרה כדי להפליל מפגינים לא אלימים נגד הגדר. בשל נאמנותם הפכו יחידות מג"ב לחיוניות לביצוע ההתנתקות. ייתכן שזאת הסיבה שהפיגוע היה בשפרעם, יישוב ערבי עם אוכלוסייה דרוזית גדולה. הוא נועד לסכסך בין החיילים הדרוזים למדינת ישראל.

 

המרכיב השלישי של הכיבוש הוא הגזענות. בלי השיח הגזעני השולט בזירה הציבורית לא ניתן היה לקיים 38 שנות כיבוש ובאותה נשימה לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית. ישראל היא דמוקרטיה רק אם מוחקים את הפלשתינאים מן התודעה. למחיקה זו קוראים בשם מדינה יהודית ודמוקרטית. ראשי מועצת יש"ע הקצינו את עמדותיהם נגד ההתנתקות כי "נעלבו": הם היו משוכנעים כי קנאי המדינה היהודית ודמוקרטית מהשמאל יסכימו לקיים משאל עם. איך הגיבו תומכי ההתנתקות? בתשובה פורמליסטית פרוצדורלית. לא ענו בצורה עקרונית, חד-משמעית, כי כיבוש ודמוקרטיה הם דבר והיפוכו וכי לא ניתן להחליט באופן דמוקרטי לקיים כיבוש. לא אמרו כי משאל עם בקרב הישראלים על יציאה מעזה משול למשאל עם בקרב אזרחי סוריה על יציאתם מלבנון. מדוע ראשי מועצת יש"ע ממשיכים לדבר בשם הדמוקרטיה? מדוע הם יכולים להשתמש בסיסמה הגזענית "יהודי לא מגרש יהודי" בלי להניד עפעף? כי גם תומכי ההתנתקות משתמשים בנימוק גזעני. הנימוקים המצדיקים את ההתנתקות אינם הסבל של מיליון וחצי פלשתינאים החיים בתנאי הצפיפות הגדולים בעולם, וגם לא האבטלה והעוני המשווע, או זכותם לזכויות אדם וזכויות אזרח, או האי-חוקיות של הכיבוש וההתנחלויות. גם לא חזון של שלום. הנימוק הוא "הסכנה הדמוגרפית של מיליון וחצי פלשתינאים.
החייל העריק מוכה המשיחיות תקף את נקודת התורפה של מצדדי המדינה היהודית ודמוקרטית, את אזרחיה הערבים וחייליה הדרוזים. בחירת היעד היא תוצר של חשיבה פוליטית של קבוצת קנאים המוכנים להקריב את חייהם למען זירוז הבאת המשיח. יש להם עוד יעדים. הם מוכנים להפוך את ארץ ישראל לגיהינום ולהצית את כל המזרח התיכון. האם עומדת מולם מנהיגות פוליטית בעלת מחשבה בהירה, חזון ויכולת ביצוע? גינוי הרג חפים מפשע ודבקות בהתנתקות אינם מספיקים כעת. צריך לעקור מתוכנו את הכיבוש ואת השיח הגזעני שעליו הוא מושתת.