דני רבינוביץ


 
 

בימים שאחרי עלייתו הפרובוקטיבית של אריאל שרון לחראם א-שריף בסוף ספטמבר, וביתר שאת אחרי שהילד מוחמד אל-דורה נורה למוות בצומת נצרים כמה ימים אחר-כך, יצאו הפלסטינים אזרחי ישראל להפגנות רחבות היקף לציון הזדהותם עם אחיהם בשטחים הכבושים. הממסד הישראלי הגיב תגובה פבלובית טיפוסית, וטען באופן אינסטינקטיבי שסיבת ההפגנות היא הסתה פרועה של ההנהגה האיסלמית, שהוחמרה בשל התנהגות בלתי אחראית של מנהיגים ערבים חילוניים. זו פרשנות אווילית. ראשית, היא משקפת קריאה שגויה לחלוטין של תפקיד הדת בתנועה הלאומית הפלסטינית. המקום המרכזי של חראם א-שריף כזרז לפרוץ המהומות לא מבשר על חזרה המונית בתשובה או על יציקת תוכן דתי למאמץ הלאומי הפלסטיני. קודים דתיים הופכים לקלישאות לאומיות דווקא כשהם הופכים מטבע עובר לסוחר בפי הנהגות חילוניות. ביקורו של שרון בהר נתפס כאיום על הפלסטינים באשר הם, דתיים וחילונים, מוסלמים כנוצרים. הוא העמיק את תחושת הסולידריות והעביר אותה אל מעבר לקו הירוק. התיווך בפי מנהיגים איסלמיים בתוף שטחי ישראל לא היה נחוץ.

הטעות השניה של הפרשנות שהציע הממסד לאירועים בגבולות הקו הירוק נובעת מהצגתו של הציבור הפלסטיני בישראל  כעדר תועה ופאסיבי, כאנשים הממתינים בכיכרות באפס מעשה, טרף קל לכל מסית ומדיח שיעבור באקראי וישלהב את ההמונים להפגנות ולהתפרעות. סברת הכרס האורינטאליסטית הזו, אגב, הושמעה מפי אותם חוגים בשלטון ובתקשורת שבמשך שבועות ארוכים תיארו את אינתיפאדת אל-אקצא כמעשה ידיו של יאסר ערפאת –

תיאור שאינטלקטואלים פלסטיניים איפיינו כ"עלבון לאינטלגנציה". לפרשנות זו היה תפקיד של ממש בכוריאוגרפיה הרצחנית שהתפתחה בשטח, שבה עשו שוטרים וקציני משטרה שימוש בנשק חם ובתחמושת חיה והרגו בדם קר שלושה עשר מאזרחי המדינה שיצאו להפגין.

תהליכי העומק בקהילה הפלסטינית בישראל שהביאו לאירועי אוקטובר 2000 חשובים מדי מכדי להתעלם מהם. הדור הצעיר של הפלסטינים אזרחי ישראל, אנשים ונשים בשנות העשרים המוקדמות שלהם, שונים באופן מהותי מהדור המחוק של 1948 ומהדור השחוק של יום האדמה ב – 1976. הצעירים הפלסטינים אזרחי ישראל שהובילו את אירועי אוקטובר הגיעו לפרקם הפוליטי על ברכיהם של שני תהליכים מקבילים: התגבשות התנועה הלאומית הפלסטינית מזה והשחיקה המתסכלת של מיטב הכוחות האזרחיים בקהילה הפלסטינית בישראל במאבק סיזיפי וחסר הישגים של ממש על מעמדם האזרחי וזכויותיהם בישראל. התהליך הלאומי הפלסטיני הביא להם התרוממות רוח והשבת כבוד אבוד בעת האינתיפאדה, והבטחה לעצמאות מדינית מאז תחילת תהליך אוסלו. למרות אזרחותם הישראלית – נושא שרבים מהם רואים כענין אינסטרומנטלי בלבד – ליבם יוצא אל התקוה שהמסלול הלאומי הפלסטיני יציע גם להם סולידריות חוצה דתות ומעמדות וזהות כוללת ומשמעותית. התהליך האזרחי בישראל, לעומת זאת, הוא צרור נקוב של אכזבות. הוא מחק את סביהם, שחק את הוריהם והביא אותם בגיל צעיר מאוד לעייפות ולקוצר רוח. אין להם עוד זמן וסבלנות לקברניטים ישראלים הנבחרים בקולותיהם, מתנהגים אליהם כאימפרטורים זרים ומצפים שחברי הכנסת הערבים וראשי העיריות יתפקדו כקבלני משנה של סדר ציבורי בימי משבר. הם מכירים בערך עצמם ומבינים את מגבלות הליברליזם הישראלי מדושן העונג, שרק מנציח את השוליות שלהם כקולקטיב. הם יודעים ששיח המגביל את עצמו לזכויות הפרט נוטה להתעלם מאי-צדק היסטורי עמוק לקולקטיב. להם, בניגוד להוריהם, כמעט ולא היו אשליות בנוגע לסיכוי שהשמאל הישראלי ישים את גופו במקום בו עומדות מילותיו.

חולית הקשר בין הדור הצעיר של פלסטינים אזרחי ישראל לבין יתרת העם הפלסטיני מובנת מאליה. הפלסטיניות שלהם היא ההקשר המרכזי של חייהם, הפריזמה שדרכה הם שופטים את סיכויי חייהם כפרטים ואת עתידם המשותף כסובייקטים פוליטיים. ויש הקבלה מטרידה ומרתקת בין הצורה שבה רואים רוב הישראלים את הפלסטינים אזרחי ישראל לבין הצורה שבה הם רואים את הפלסטינים בשטחים הכבושים. בשני המקרים התודעה הישראלית נאבקת כדי לשכוח חטא קדמון. כשמדובר בפלסטינים אזרחי ישראל – "ערביי ארבעים ושמונה" בז'רגון הפלסטיני – מסרבים רוב הישראלים לציין את המחיר האישי, המשפחתי, הקהילתי, הלאומי והתרבותי הכבד ששילמה הקהילה הלפסטינית שחיה כאן בארבעים ושמונה. האירוע שמסמל עבור היהודים בארץ ובעולם תיקון עוולות עתיקים והתגלות של צדק היסטורי עמוק, מסמל עבור כחמישית מאוכלוסית המדינה אסון, חורבן, ואי-צדק מצמית. דווקא היהודים, אחת הקבוצות בעלות התודעה ההיסטורית העמוקה בין אומות העולם, מנהלים את מדינתם שהוקמה מחורבותיו של עם אחר תוך התעקשות אובססיבית להסתיר את עובדת היסוד הזו מעיני עצמם.

אחותה הצעירה של ההתעלמות מ-1948 היא ההתעקשות הישראלית שלא להכיר בכיבוש השטחים ב-1967 ואחזקתם מאז כאקט של אלימות קולקטיבית מתמשכת נגד הפלסטינים. רק התעלמות מהכיבוש כמצב של תוקפנות בלתי פוסקת יכולה לאפשר לרוב הישראלים להתמסר באופן יומיומי ואובססיבי כל-כך לתרגילים חסרי שחר בסימטריה נקודתית. מאזן הדמים נמדד כל יום מחדש: מי התחיל לזרוק אבנים בבוקר, מי ירה ראשון בערב, כמה מתים קבר כל צד וכמה פצועים נאבקים על חייהם.

מאה ועשרה אינטלקטואלים ואקטיביסטים פלסטינים שהבינה את מהות הקיבעון המחשבתי והערכי הזה בצד הישראלי עשתה במהלך האינתיפאדה מעשה חריג. ב – 10 בנובמבר הם פרסמו ב'הארץ' עצומה שנוסחה כפניה דחופה לציבור הישראלי. העצומה מביעה את החשש מניסיון ישראלי לכפות הסדר מדיני לא שיויוני ולא צודק על ההנהגה פלסטינית, מביעה דעה נחרצת שהסדר כזה לא יעבור לעולם בציבור הפלסטיני, ומעריכה שהמשך הניסיון לנהל משא ומתן באורח חד צדדי ידרדר את המצב עוד יותר. הסדר שיביא לסוף סכסוך אמיתי, טענו החותמים, חייב להיות מבוסס על ארבעה עקרונות:  נסיגה ישראלית מכל האדמות שנכבשו ב – 1967 והעברתן לריבונות פלסטינית, קביעת מזרח ירושלים כבירת פלסטין לצד ירושלים המערבית כבירת ישראל,  הכרת ישראל באחריותה ליצירת בעיית הפליטים הפלסטינים ב – 1948 כתנאי מקדים למציאת פתרון צודק לפליטים אלה, והכרה הדדית של כל צד בזיקות בני הצד השני לאתרים מקודשים בתחומו.

יש כמובן חשיבות רבה למהות העצומה, ובעיקר לשרטוט עקרונות הפתרון המוצע בה, המנוסחים בצורה פרגמטית, נטולת ססמאות וחפה מקלישאות. חלק מהעקרונות, כמו חלוקת ירושלים או הכרה ישראלית ביצירת בעיית הפליטים (ומכאן גם אחריות להשתתפות בפתרונה) היו אולי מחוץ לתחום הדיון הציבורי בישראל עד לפני שנה. היום, כשאינתיפאדת אל-אקצה הולכת והופכת חלק מחיינו, הולך ומתחוור לרבים בישראל שדיון בהם הוא מחוייב המציאות.

אבל מעבר להצגת עקרונות אלו, הנוכחים כך או אחרת בשיח הציבורי בישראל מזה זמן, יש בפנית הפעילים ואנשי האקדמיה הפלסטינים לציבור הישראלי בימים כאלו ערך מוסף חשוב אף יותר. היא מציעה לציבור בישראל ביטוי לרצון העז בשלום שקיים בעם הפלסטיני, שאינו בא לידי ביטוי בהשתקפות הציבוריות הפלסטינית בתקשורת הישראלית. היא מביאה לתודעה הישראלית, הלוקה בקביעות בעיוורון היסטורי כשמדובר בפלסטינים, הבנה מעמיקה יותר של הזירה הפוליטית והחברתית הפלסטינית. והיא משכנעת שמלחמה מיותרת, גם אם תזקוף כמה גבות כפופים מהשפלה בשני הצדדים, תסתיים כמו קודמותיה בלי מנצחים ורק תרחיק את הסיכוי לפתרון צודק ובר-קיימא.

סוגיית אזרחותם של הפלסטינים אזרחי ישראל וגורל התנועה הלאומית הפלסטינית והמדינה ברת-הקיימא שהיא מבקשת להקים בשטחים מתלכדות בכתם העיוור של הישראליות: הא-היסטוריות שלה. ישראלים רגילים לזהות את ההיסטוריה מציצה אליהם מכל תל ומערה, אך מתקשים מאוד לראות אותה מוטחת אליהם בידי צעיר פלסטיני, דור שלישי לפליטוּת, לחוסר תקווה ולחוסר אמונה. מי שאינם מבינים את ההיסטוריה לא יצליחו לעולם להפיק מעצמם את הנדיבות שתאפשר להם פשרה אמיתית. הם יישארו לכודים במשימה סיזיפית חמוצה מדם ויכלו את ימיהם, מיטלטלים בין הסדרי ביניים לעימותים אלימים בדרגות משתנות של עוצמה.

  • ד"ר דני רבינוביץ, מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ויו"ר האגודה האנתרופולוגית הישראלית, משמש בשנת הלימודים תשס"א כמרצה אורח במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. רעיונות המפתח לרשימה זו הופיעו במספר מאמרים פרי עטו בעמוד המערכת של 'הארץ' באוקטובר ונובמבר 2000.
  • תגובות ניתן לשלוח לרשת בכתובת: il-sociology-society@post.tau.ac.il