אבי שניידר


 
 

מדור אסוציאציות
פתיחתה של השנה האקדמית הביאה חמישה משתתפים אל שולחן האסוציאציות שלנו. פרופ‘ משה סמיונוב, נשיא האגודה היוצא, ד“ר אורנה ששון-לוי, ד“ר חגי בועז ושני דוקטורנטים:
אבי שניידר ואורנה דונת. בין זיהוי האקדמיה כ“עולם אחר“ לבין תפיסתה כ“עת העתיקה“ ולחילופין דווקא כ“אורח חיים“; בין זיכרון טקס ההלוויה הממלכתי ליצחק רבין – כמה סנטימטר מאחורי ביל קלינטון – לבין הגדרתם של טקסים כ“טכנולוגיה וכלי נשק“ (הכל תלוי בשימוש), הרי הם לפניכם, לפי סדר א“ב.

אבי שניידר
אבי שניידר הוא דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון ומרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות – המסלול האקדמי, המכללה למנהל.
הוא כותב את עבודת הדוקטור שלו על תהליכי עבודה משותפת בהיעדר ארגון במושב בערבה, בהנחייתם של פרופ‘ אביעד רז ופרופ‘ דליה מור.

אקדמיה: רעיון אוטופי כבול בתוך פרקטיקות חברתיות שלא (תמיד) מצליחות להגשימו. לעיתים האוטופיה מצליחה להבליח לשניות מספר, אך בדרך כלל ידו של הממסד על העליונה.
או במילים אחרות סטירה בין צורה ותוכן. ב.א: טקס התבגרות (מאוחרת) בשבט המודרני.

גלובליזציה: השפעת הזמן על המרחב.

דוקטורט: עניין אישי, אתגר vs סטמפה.

הוראה: ראה ערך אקדמיה.

ועדה להשכלה גבוהה: אני מניח שהכוונה פה היא למועצה להשכלה גבוהה. לאור ההתפתחויות האחרונות (אירועי המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון) אני מאוד אמביוולנטי לגביה.

זהות: תהליך מתמשך של תיקוף העצמי.

חו“ל: בשנת 1997 קניתי אופנוע בלוס אנג‘לס ורכבתי עליו שנה וחצי 45 אלף ק“מ לאורך 13 מדינות ממקסיקו עד דרום ארגנטינה.
אני זוכר את התחושה המאוד מוזרה שלי כל פעם שעברתי מדינה דרך גבול קרקעי – חו“ל היה מבחינתי כישראלי מילה נרדפת לשדה תעופה.
אז קיבלתי לראשונה פרספקטיבה על הפרובינציאליות של חיינו כאן.

טקסים: ב- 8 לנובמבר 1995 הייתי אמור לעמוד על רחבת המסדרים בבה“ד 1 בטקס סיום קורס קצינים.
אך מכיוון לא צפוי, טקס אחר מילא לי את אותו שבוע.
ב- 4 לנובמבר נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. הפלוגה שלי בבה“ד 1 נבחרה להיות משמר הכבוד של טקס ההלוויה.
אני הוצבתי בדיוק מאחורי דוכן הנואמים במשמר כבוד זה.
לפני עמדו שועי עולם: ביל קלינטון המלך חוסיין האב ועוד.
הייתי רקע אנושי חבוש כומתה ירוקה וחנוט במדי צוער באחד הטקסים אשר שודרו מקצה אחד של הגלובוס ועד קצהו.
בדיוק כשנועה בן ארצי פנתה לשיירת מלאכי השמיים בבקשה שישמרו על סבא שלה במרומים, השמש צרבה בעיני ודמעות זלגו על לחיי.
ישנה אמירה שלכל אדם חמש דקות תהילה. לרוע מזלי החמש דקות שלי ניתנו לי בנקודת השפל של החברה הישראלית.
יומיים מאוחר יותר צעדנו על רחבת המסדרים של בה“ד 1 גדוד קצינים צעירים שבורים, אבלים וחפויי ראש.

ישראל: מרחב, תרבות ומדינה. אוהב אותה כמרחב, אמביוולנטי כלפיה כתרבות, יש לי בעיה אם דרך התנהלותה כמדינה.

כנסים: הצגת העצמי בחיי היום יום – הגרסה האקדמית.

לאומיות: דת מודרנית.

מסדרון: להיות שם כמה שפחות, ואם כבר אז במסדרון הנכון.

ניסוי וטעייה/תהייה: אני קורא לזה בשם קצת שונה – חיים.

סוציולוגיה: גבול אמורפי שבני אדם שמו לרעיונות כדי שיכולו למסד אותם.
לעניות דעתי החברה רחבה בהרבה ממה שאנו שמים כיום תחת קורת גג זאת.

עברית: שפה, אנציקלופדיה, אוניברסיטה.

פרסומים: המקבילה האקדמית של לוח התוצאות במשחק פוטבול.
אלה הם כללי המשחק – אם בחרת לשחק את המשחק, אל לך להלין על הכללים.

ציונים: המקבילה הסטודנטיאלית ללוח התוצאות במשחק פוטבול.
אלה הם כללי המשחק – אם בחרת לשחק את המשחק, אל לך להלין על הכללים.

קריירה: אני קורא לזה בשם קצת שונה – חיים.
גם ברמה האישית וגם כחוקר בתחום הארגונים והעבודה אני לא ממש מאמין בהפרדה הרעיונית בין חיים לעבודה (work-life balance) – אף אחד לא באמת מפסיק לחיות כשהוא עובד.
אני לא פעם חושב על העבודה שלי גם כשאני בגן שעשועים עם הילדים שלי, ואני חושב על חיי הפרטיים גם במהלך עבודתי.

ראשות חוג: עמדת השפעה.

שיח: תהליך התהוות חברתי מתמשך.

תקציב: אי אפשר בלעדיו ואי אפשר אתו: בהעדרו אין עשייה,
בקיומו מובטחת התנהלות כוחנית ופוליטית.