העבודות הזוכות בתחרות התזות של האגודה


 
 

העבודות הזוכות בתחרות התזות של האגודה הסוציולוגית הישראלית

פרס ראשון לעבודת תזה 2006
כלכלנים כמספרי סיפורים: הסוציאליזציה של סטודנטים לכלכלה
תום פסח, אוניברסיטת תל אביב

חקר הכלכלה הוא "מחוץ לתחום" עבור סוציולוגים רבים. ישנו פער מפתיע בין ההשפעה ההולכת וגוברת של הדיסציפלינה הכלכלנית על כל חלקי החברה לבין נדירותה היחסית של כתיבה סוציולוגית על הנושא. מחקר זה הוא ניסיון לנתח את הסוציאליזציה שעוברים סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה, כמפתח להבנת הדרכים בהם הידע הכלכלני מעצב את נשאיו. המקרה שנחקר משמש גם למעקב אחר השינויים שעוברות פרקטיקות ספציפיות במהלך תהליכי סוציאליזציה ולצורך בחינת האופן שבו שיחים מוטמעים בגוף.

כדי להראות כיצד סטודנטים מחוברתים חיפשתי "פרקטיקות מעצבות", אופני ראייה ודיבור שהסטודנטים לומדים בכיתה, ואז מיישמים ביחס למציאות היומיומית (Good, 1994). על ידי הצלבת ראיונות עומק עם הסטודנטים ותצפיות משתתפות בשיעורי כלכלה גיליתי "שרשראות תרגום" (מושג ששאלתי מ- 1999, Latour): אופנים ממוסדים של קשירת גרפים מתמטיים ומשוואות לחוויות אישיות, למידע סטטיסטי ולדיווחים באמצעי התקשורת. אופנים אלו נלמדים בכיתה ומופיעים כתוצאה מכך בראיונות עם הסטודנטים.

בצורתן המלאה, שרשראות תרגום כוללות את החוליות הבאות: גרף/משוואה, "הגיון כלכלי", "דוגמא מן המציאות", ומציאות יומיומית/מידע ממקורות שונים. ה"הגיון הכלכלי" ו"הדוגמאות מן המציאות" בנויים בצורה נרטיבית, ומאוכלסים בדמויות כמו יצרנים, צרכנים, ממשלה ועובדים. צרכנים ויצרנים נוטים להיות דמויות ראשיות – אלה אשר הערכתם את הסיטואציה המתוארת בנרטיב היא החשובה ביותר. לעומת זאת, העובדים והממשלה נוטים להיות שחקני משנה, הנשפטים בדרך כלל בהתאם להשפעה שתהיה לפעולותיהם על שחקנים אחרים, מרכזיים יותר. שתי הצורות השיחיות הללו הן דומות מאוד במבנה הנרטיבי שלהן. ההבדל המרכזי הוא  ש"הדוגמאות מן המציאות" מכילות התייחסות לפירמות, אתרים או אנשים האמורים להיות מוכרים לסטודנטים, בעוד "ההיגיון הכלכלי" עוסק בדמויות כלכליות מופשטות (למשל, "היצרן"). מעט "הדוגמאות מן המציאות" המוצגות בכיתה אמורות לייצג מספר רב יותר של מקרים בעולם האמיתי, ובכך להשלים את שרשרת התרגום.

במהלך המבחנים מוצגים לסטודנטים מצבים המתוארים בשפה היומיומית. לאחר מכן מצפים מהם לבטא את המצבים הללו בעזרת גרפים מתמטיים או משוואות, לבצע חישובים מסוימים, ואז לחזור לשפה פשוטה על מנת להציג את התוצאות. על מנת לבצע פעולות אלו באופן מהיר ומיומן, הסטודנטים מוכרחים לרכוש את היכולת לעבור במהירות מצד אחד של השרשרת (מציאות יומיומית/נתונים) לצידה השני (גרפים/משוואות) דרך שתי החוליות המקשרות (הגיון כלכלי ודוגמאות מן המציאות).

בעקבות תרגול חוזר ונשנה, היכולת לערוך את המעברים הללו הופכת לאינטואיטיבית. סטודנטים מתחילים להבנות מקרים מחייהם היומיומיים או דיווחים באמצעי התקשורת באמצעות שרשראות התרגום הללו. בכך הם לומדים לכונן שחקנים מסוימים (למשל, יצרנים וצרכנים) כשחקנים ראשיים, שיש להתחשב בנקודת המבט שלהם, בעוד הערכתם של שחקנים אחרים את הסיטואציה הופכת "לא כלכלית", "חברתית" או פשוט לא רלוונטית. בניגוד לעמיתיהם במדעי חברה אחרים, סטודנטים לתואר ראשון בכלכלה לא לומדים להשוות בין הבניות מתחרות של המציאות. הסיבות לתופעה זו נעות ממבניהם של הנרטיבים הכלכלניים ועד להיעלמותם מתוכנית הלימודים של קורסים על תולדות המחשבה הכלכלית. התוצאות נוטות להיות ביצועים בוטחים של הנרטיבים הכלכלניים: אלו הופכים להיות לא פרדיגמות, נקודות מבט או אסכולות מחשבה, אלא פשוט הדרכים שבהם המציאות פועלת.

הביצוע הבוטח של נרטיבים כלכלניים איננו ממצה את כלל האישיות של הסטודנטים. כאשר הם מתארים את יחסם לדיסציפלינה כמכלול, או את מידת הערכתם למורים שלהם, סטודנטים רבים ביקורתיים ביותר. ביקורות אלו מעוצבות על ידי האופנים שבהם הסטודנטים חוו את השימוש בשיח הכלכלני במקומות העבודה שלהם, וכן על ידי ההשפעות של הדיסציפלינות אקדמאיות אחרות. עם זאת, ביקורת על הידע הכלכלני שנלמד איננה מונעת מן הסטודנטים לעשות בו שימוש. במילים אחרות, סטודנטים יכולים הן לבצע את הידע הכלכלני בעצמם, והן לשמש כ"קהל" ביקורתי ביחס למוריהם. התפישות שלהם את הידע הכלכלני עשויות להיות שונות מאוד בכל אחד מן המקרים הללו.

 

לבסוף, חלק מסוים מהסטודנטים נתפשים, או מציגים את עצמם, כ"חברתיים". סטודנטים "חברתיים" מתאפיינים בדרכים הייחודיות שבהם הם עושים שימוש בנרטיבים  כלכלניים. לכמה מן הנרטיבים הם מוסיפים הסתייגות "חברתית" מודגשת: הנרטיב מתאר את האופן שבו דברים מתרחשים, אך לא את האופן שבו ראוי שיתרחשו. סטודנטים אלו לומדים לבנות רשימות של צעדי מדיניות המיועדים להשיג יעדים "חברתיים", רשימות המתבססות על נרטיבים כלכלניים. שימושים "חברתיים" כאלו בנרטיבים כלכלניים משמשים, לצד הביקורת על הידע הכלכלני שנזכרה קודם לכן, כגורמים המייצרים הבדלים בין הסטודנטים.

 

במהלך העבודה עקבתי אחר שרשראות התרגום מרגע הופעתן בכיתה, כמילים שמשמיעים המרצים וכגרפים שהם משרטטים, ועד להפיכתן להבניות פנומנולוגיות המעצבות את עולמותיהם של הסטודנטים. פרקטיקות מעצבות אלו מוטמעות בגוף, בעיקר באמצעות המבחנים, ואז משמשות כבסיס הן להרהורים מודעים והן לאינטואיציה לא מודעת. ייתכן שעל ידי בחינת השימוש של הסטודנטים בפרקטיקות הללו לאחר סיום הלימודים ניתן יהיה להתחקות אחר אופני הפצתו של הידע הכלכלני בחברה כולה.


 

פרס שני לעבודת תזה 2006
הקשר בין תכני השואה להליך המשפטי במשפט אייכמן
אלון שוורץ, אוניברסיטת חיפה

 

התזה שכותרתה "הקשר בין תכני השואה להליך המשפטי במשפט אייכמן" משלבת בין מחקר של אירוע היסטורי מכונן, לתיאוריה הפונקציונאליסטית של הסוציולוג הגרמני ניקולס לומן לבין בדיקה מובלעת של הנחות יסוד של המחקר הסוציולוגי.

 

למרות מרכזיותו של האירוע, משפט אייכמן מעולם לא נחקר ממבט סוציולוגי והעבודה היחידה שניתן למצוא בנושא עסקה במשמעויות החינוכיות או בהשפעת המשפט על הנוער הישראלי. ביחס לעובדה שמשפט זה נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של החברה הישראלית וביחס להד הציבורי שלו זכה  מצאתי לנכון להקדיש לו את המחקר.

 

מעבר לכך ניתנה לי ההזדמנות כחוקר להיות עד לאירוע היות והוא צולם בחלקו הגדול ותועד בפרוטוקול ייחודי הכולל מעין הוראות בימוי (דבר שאינו שכיח וחסרונו מוכר לכל מי שניסה אי פעם לקבל פרוטוקול של דיון בבג"צ או לחילופין למצוא את העותק של צילום הטלוויזיה של משפט דמניוק). למרות נקודת המבט הסובייקטיבית של צלמי הטלוויזיה ושל כותבי הפרוטוקול, דבר שקיבל התייחסות בגוף העבודה, הייתה לתיעוד זה משמעות רבה בהקשר של התיאוריה של לומן.

 

למרות העמדה המסורתית של חלק גדול מהתיאוריות הסוציולוגיות של המשפט, לומן נתן מקום רב ומשמעותי להתרחשות שבין כתלי בית המשפט. לא התרחשות המושפעת (רק) מיחסי הכוח של המשתתפים (כמו בנ"ל) אלא מערכת של כללים וחוקים המניעים ומונעים מתוך המערכת ויוצרים את התוצרים המשפטיים של זיכוי והרשעה.

 

ניצול התיאוריה הזו אפשר לתאר את מערכת המשפט כמערכת אוטונומית ולבחון את האופן בו היא מייצרת את הזיכרון בכלל ואת הזיכרון ההיסטורי של השואה בפרט. לקופסא השחורה שנמצאה במחקר זה הוכנסו מצד אחד אירועי השואה הקשים מנשוא, אלה שלא ניתן להגדירם במילים ובמושגים ולאחר ההליך המשפטי הם יצאו ממנה כשהם זיכרון היסטורי מומשג וממוסד.

 

האלהת ההליך הפרוצדוראלי בין כותלי בית המשפט נותנת למערכת את האפשרות לצמצם את האירועים לכדי זיכרונות מוגדרים ונסבלים. הכרעת בית המשפט היא סופו של הקונפליקט וחיסולו של המתח – שהוא נשמת אפה של האנושיות, קיצונית ככל שתהיה.

 

מחקר זה הוא בעל חשיבות גם להבנת שיטת המחקר הסוציולוגית בהנחה שקורא התזה יבחין גם בנמשל, שהרי כל מחקר סוציולוגי יסודו בהפיכת אירועים לזיכרונות. ביטול זה של הארעיות האנושית ושל התנועה מהווה קושי משמעותי ליכולתו של המחקר הסוציולוגי להיות מהימן/מדעי/ וא- פוליטי (ואם מחקר אינו מתיימר להיות כזה אז כנראה ספריו של דיקנס מסבירים עוני טוב יותר ממרכס).

 

מהמחקר עולה כי המערכת המשפטית פעלה באופן עצמאי   ואפשרה קיומו של הליך משפטי ייחודי. הפרקטיקות המשפטיות השונות כמעט וביטלו את המרכיב האישי של באי הצדדים. נמצא גם כי ההליך המשפטי צמצם את מורכבות אירועי השואה ובעקיפין הקל על היכולת החברתית להתחבר למאורעות השואה. משפט אייכמן – בדומה לניתוח משפטים אחרים על פי לומן עוצב על ידי ההליך המשפטי שארגן מחדש תכנים חברתיים וערכיים, אך הוא עצמו אינו תוצר של בחירה נורמטיבית ערכית.

 

הממצאים מייצגים את הרקע התיאורטי של המחקר. מחקר השוואתי נוסף שיבחן את הקשר בין ההליך והתוכן במשפטים ובתחומים אחרים יוכל לתרום לבחינה נוספת של משמעות הקטגוריות של לומן. ייתכן כי מחקר השוואתי נוסף יוכל לגזור הכללות חברתיות מרחיקות לכת יותר לגבי מידת השפעתו של ההליך על הלגיטימציה של מערכות.


 

 

 

 

פרס שלישי לעבודת תזה 2006
להיות בתמונה: אילוצים מבניים ואסטרטגיות ניעות בשדה האמנות בישראל
תמר יוגב, אוניברסיטת חיפה

המחקר מתחקה אחר המבנה וההתנהלות של שדה האמנות בישראל. מטרת המחקר היא לברר את הסוגיות הבאות: מיהם השחקנים המרכזיים הפועלים בשדה האמנות בישראל, מהם המשאבים הנחוצים להצלחה בעולם האמנות, כיצד בנוי השדה, אילו סוגי קשרים מתקיימים בין השחקנים השונים הפועלים בו, ובאילו אסטרטגיות נוקטים הפעלנים השונים על-מנת לשמר או לשפר את מעמדם. בחינתן של סוגיות אלו נעשית תוך שילוב בין שתי נקודות מבט מנוגדות לכאורה: פרספקטיבת הרשתות והמושגים הסוציולוגיים "מרכז" ו"פריפריה".

 

ממצאי המחקר מלמדים שמספר משאבים בעלי הקשר דמוגראפי מסייעים להצלחה בשדה האמנות בישראל. בין משאבים אלה נמנים הון כלכלי, מוסד לימודים יוקרתי, גיל צעיר, השתייכות למיעוט הפלשתינאי ופעילות בעיר תל-אביב. מהמחקר עולה ששדה האמנות העכשווית בישראל הוא ריבודי במהותו; קיימת בו חלוקה היררכית המחדדת את ההבחנה בין ליבה ושוליים.

 

המחקר עומד על שלושה היבטים של מרכזיות ופריפריאליות: מיצוב השחקנים ברשת, מרכז-פריפריה גיאוגרפיים ומרכז-פריפריה אידיאולוגיים. הפרמטר הראשון מתייחס להיבט המבני של הרשת ומשקף את העמדות השונות שבהן מחזיקים השחקנים. ממד זה מצביע על נגישותם הדיפרנציאלית של הפעלנים למשאבים המהותיים להצלחה בעולם האמנות ומשקף את העוצמה שמספק המבנה הרשתי לשחקנים מסוימים. הממד הגיאוגרפי מתייחס למרכזיותה של העיר תל-אביב בשדה האמנות בישראל. במסגרתו אני עומדת על האסטרטגיות השונות של השחקנים הפועלים בפריפריות הגיאוגרפיות, ובוחנת מה מניע פעלנים אלה. הפרמטר האידיאולוגי מעיד על השקפות ופעילויות אלטרנטיביות של שחקנים אחדים, המנסות בחלקן לערער על מנגנוני ההדרה של הקבוצות המרכזיות בשדה. בנקודה זו אני מבררת האם פעולות אלו מצליחות להביא לשינוי של ממש במבנה השדה ובקאנון האמנותי.

מחקר זה מראה שגם בתחום פלורליסטי, לכאורה, כאמנות פועלים כוחות חברתיים המשפיעים על מבנה השדה ועל פרקטיקות הייצור והצריכה של עבודות האמנות.