פרופ' אמיתי עציוני בירושלים


 
 

אמיתי עציוני, הסוציולוג הישראלי החשוב ביותר שפועל כיום בארה"ב, ביקר בסוף חודש אוקטובר 2004 במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. כמי שמצוי בתפר שבין מדיניות ציבורית ויחסים בינלאומיים לאקדמיה ותיאוריה, ניהל עציוני שיחה פתוחה על ההיבטים המעשיים בקריירה הארוכה שלו, כמו גם על תוכנה המהותי של הגישה שהוא נחשב למייסדה  – הגישה הקומוניטרית.

הביוגרפיה של עציוני מרתקת. הוא נולד בגרמניה בשנת 1929, עלה לארץ בצל הנאציזם, נשר מבית הספר, והצטרף לפלמ"ח כלוחם במלחמת העצמאות. את דרכו האקדמית החל במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בראשית דרכה כתלמיד של מרטין בובר וכעוזר מחקר של יונינה טלמון-גרבר. הוא המשיך ללימודי דוקטורט בברקלי ולקריירה אקדמית של מחקר והוראה באוניברסיטת קולומביה. בשנים האחרונות הוא מבלה במרכז אותו הקים באוניברסיטה ע"ש ג'ורג' וואשינגטון בבירת ארה"ב.

במעבר אל עולם המעשה, שימש עציוני כיועצו של קרטר בבית הלבן, ונחשב עד היום כבר סמכא בתחום הייעוץ והניתוח של מדיניות החוץ בארה"ב. הוא כתב וערך למעלה מעשרים ספרים, ביניהם “The Active Society: A Theory of Societal and Political Processes" (1968); “The New Golden Rule: Community and Morality in a Democratic Society" (1996); וכן את האוטוביוגרפיה “My Brother's Keeper" (2003). כמהגר פעמיים, הביוגרפיה של עציוני נפרשת על פני שלוש תרבויות, ונושקת לצמתים היסטוריים מרכזיים. ללא יומרה לנתח את מעגלי זהותו, ישראל היוותה אמנם תחנה משמעותית בחייו, אך נדמה ששפתו ודרך חשיבתו של עציוני הן אמריקאיות במלוא מובן המילה.

אף על פי כן, השורשים הגרמניים-הבובריאניים של עציוני ניכרים בהגותו עד היום. הוא הציג בפגישה את גישתו הקומוניטרית כבעלת דגש קהילתי ומוסרי חזק. לפי גישה זו, כל החלטה מדינית וחברתית תמיד שזורה בהגות מוסרית. הוא מיקם את הגישה הקומוניטרית כמצויה במתח שבין אינדיבידואליזם וחירות קיצוניים מחד גיסא, לבין קולקטיביזם קיצוני מאידך גיסא. דרכה של הגישה הקומוניטרית היא דרך ביניים, של חברה סולידרית ומוסרית אך שאינה מוותרת על חירויות הפרט.

בהשלכה אל הזירה הבינלאומית, לטענתו של עציוני מסתמנת ראשית התפתחותה של קהילה אזרחית גלובלית שמעבר למדינות הלאום. סממניה הם ארגונים טרנס-לאומיים ונורמות בינלאומיות שלא ניתן עוד להתעלם מהשפעתן בתחום הביטחון, זכויות האדם ואיכות הסביבה. שוב, אם כן, עציוני מדגיש את ההיבט הקהילתי והמוסרי שעומד ביסודה של כל חברה, כולל החברה הבינלאומית. עם זאת, הוא מכיר בכך שעדיין מתקיימים סממנים לאומיים חזקים, ושללא עוצמתן של המדינות, בראשן ארה"ב, אין קיום לארגונים הבינלאומיים ולקהילה הגלובלית המתהווה. כלומר, עציוני נזהר מתחזיות קיצוניות, ושב ומאזן בין האינטרסים של השמאל הליברלי האקדמי מצד אחד, והימין הנאו-שמרני מן הצד השני. ייתכן וזוהי אחת הסיבות שגישתו נחלה הצלחה כה רבה באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית גם יחד. למרות הדיון התיאורטי, חשוב להדגיש שבסוציולוגיה של עציוני קיים ממד פרגמטי חזק. היא נעדרת אידיאליזם. הוא מציע סוציולוגיה של "כאן ועכשיו": איך מקבלים החלטות? כיצד מנהלים? בכך, אולי יותר מכל, בא לידי ביטוי הגוון האמריקאי שבהגותו. כך, למשל, הוא דן בשיקולים הפרגמטיים של השאלה שמטרידה רבות את החברה האמריקאית של היום: האם לפגוע בחירויות הפרט ולצותת לחשודים לאחר אירועי ה-11 לספטמבר? תובנה מעניינת של עציוני, בה שוב מתבטאת גישתו הפרגמטית, היא בהתייחסותו לתיזת "התנגשות הציביליזציות" של הנטינגטון. לתפיסתו, האבחנה של הנטינגטון בין ציבילזציות מתונות לבין פונדמנטליסטיות, ומכאן להתנגשות האסלם במערב

(“The West” and "The Rest") אינה מדויקת. במקום זאת, הוא טוען כי יש לבחון את המאבק בין הפונדמנטליסטים לבין המתונים בתוך כל ציביליזציה. דהיינו, אין מאבק בין תרבויות, אלא מאבק הקיים מטבע האנושות בין קיצוניים יותר ופחות, כשיש לחפש בתוך כל תרבות את הסולידריות סביב העמדה המתונה והרציונלית.

לסיכום, עציוני הוא אישיות מרשימה ורבת זכויות, המאתגרת את ההפרדה הרווחת בין האקדמיה למציאות, כמו גם את זו שבין תחומים אקדמיים, בהיותו סוציולוג "המדבר" גם בשפתם של אנשי מדע המדינה והיחסים הבינלאומיים. למרות גישת הביניים המעומעמת לעיתים בטיעוניה המהותיים, הוא עקבי ובהיר בטיעוניו מבחינה לוגית. נראה שהמסר הקומוניטרי, של חברה סולידרית, שלחבריה לא רק זכויות אלא גם אחריות זה כלפי זה, מתחבר היטב לארה"ב של השנים האחרונות. מעניין לבחון את הרלבנטיות שלו גם לחברה הישראלית של היום.

הכינה: אורית גזית