סוציולוגיה של הצבא וסוציולוגים בצבא


 
 

זאב לרר  ועוזי בן-שלום / המרכז למדעי ההתנהגות – צה"ל

מאז מלחמות העולם מושך הארגון הצבאי את תשומת ליבם של מדעי ההתנהגות. זאת, הן כאובייקט למחקר, והן כאתר לפעילות של practitioners  ממגוון הזרמים של התחום.

מחקר סוציולוגי של הצבא

בעולם התפתחה במהלך השנים מסורת ארוכה של מחקר סוציולוגי אודות הארגון הצבאי. עיקר תשומת הלב העיונית והמחקרית הופנתה ליחסי צבא וחברה, למאפיינים המוסדיים של הארגון הצבאי והשתנותם. בשנים האחרונות הורחבה ההתעניינות גם ליחסי קבוצות חברתיות בתוך הארגון הצבאי והורחב מאוד העיון בהקשר האתני והמגדרי של הארגון הצבאי.

בראשית דרכה  חסתה הסוציולוגיה הצבאית בצילו של הארגון הצבאי, ועל כן  התקשתה לבקר אותו ולבוא עימו חשבון.  הפרספקטיבה הפונקציונאלית היתה פרדיגמה סוציולוגית-צבאית מובילה. הראשונים לעסוק בתחום זה – ינוביץ, פיינר והנטינגטון – עסקו בדפוסי ארגון חברתי של צבאות וזיקתם אל המדינה  והחברה, תוך בחינת אופי הגבולות בינהם.  תאורים ביקורתיים של צבאות ומלחמות היו נחלתם של הספרות, הקולנוע והאומנות הפלסטית. מאוחר יותר, במיוחד לאחר מלחמת ויטנאם החלו להופיע זויות ראיה ביקורתיות יותר של הארגון הצבאי, כמו אלה של טילי ואנלו,  אשר בחנו את תפקיד הצבא כמוסד מדינתי בכינון ושעתוק יחסי כח פנים חברתיים, ואת תפקידו בכינון היררכיות אזרחיות, אתניות ומגדריות. לאלה הצטרפה כמובן ביקורת פמינסטית נוקבת אודות אופיו הפטריארכלי של הארגון הצבאי והדרת נשים ממנו.

קוי מתאר אלה השתקפו היטב גם במחקר הסוציולוגי אודות צה"ל. התפתחות הגישות התאורטיות בחקר צבאות ניתנת למעקב בעבודותיהם של חוקרים ישראלים רבים, אשר ביחד מייצרים גוף ידע עשיר ומגוון אודות הסוציולוגיה של צבא וצבאיות בישראל. בין אלה ניתן למנות את: ליסק והורוביץ,  עזריה וקימרלינג, סמי סמוחה, אורי בן-אליעזר, יגיל לוי, שרית הלמן, אייל בן-ארי, עדנה לומסקי-פדר, דפנה יזרעלי,  אורנה ששון-לוי, חנה הרצוג, יורם פרי ועוד רבים.

דווקא ההתבוננות הסוציולוגית בליבו של הארגון הצבאי – עשיית מלחמה, והפעלת האלימות המאורגנת – היתה מקוטעת וחלקית ביותר. היא התעוררה במהלך מלחמות ומייד לאחריהן, ושקעה בתקופות שבינהן. כך, מלחמת העולם השניה הניבה את המחקר רחב ההיקף  "החייל האמריקאי" שנערך על ידי שטאופר ועמיתיו במהלכה, ואת עבודתם רבת ההשפעה של שילס ויאנוביץ אודות הוורמאכט. מלחמת קוריאה הניבה את מחקרו המפורסם של ליטל, ומלחמת ויטנאם את עבודתיהם של מוסקוס וגבריאל וסוואג'. תקופות המעורבות הבין-לאומית של צבאות בסכסוכים מקומיים הניבה את יבול העבודות אודות צבאות פוסט-מודרניים של מוסקוס ועמיתיו. עם זאת קשה להצביע על התמסדותה של מסורת עיונית ומחקרית מגובשת בתחום זה. גם כאן, המבט על צדדיה הקודרים יותר של הפעלת האלימות נשמר לספרות ולקולנוע, וגם לכתיבה פסיכולוגית ופסיכולוגיסטית: בין אם דרך העניין הרב בהשפעותיו הטראומטיות של הקרב – בספרות החוקרת את ה PTSD – ובין אם עניין ישיר (אך מועט) בפסיכולוגיה של הפעלת האלימות (למשל, עבודתו של הולמס).

בישראל, הפעילות המלחמתית נחקרה בעיקר על ידי אנשי מדעי התנהגות מתוך הצבא. כבר במלחמת העצמאות נערכו מחקרי מוראל, בהשראת מחקרי החייל האמריקאי, על ידי לואיס (אליהו) גוטמן. מלחמת ששת הימים הניבה את המחקר "החייל הישראלי בשדה הקרב"  של רוזנברג ועמיתיו, ומלחמת יום כיפור הניבה את עבודותיהם של גרינבאום, שליט ורוגובסקי, באב"ד וסולומון ושירום. מלחמת יום הכיפורים גם נתנה את האות לעיסוק אינטנסיבי בהקשר הטראומטי של המלחמה, מגמה שהגיעה לשיא במחקרים אודות פוסט-טראומה על ידי סלומון ועמיתיה בתקופה שלאחר מלחמת של"ג. גם שתי האינתיפדות ומלחמת המפרץ הראשונה זכו לעיון מחקרי, חלקו במסגרת מחקרי מחלקת מדעי ההתנהגות וחלקו על ידי חוקרים חיצוניים.

 סוציולוגים בצבא

במקביל להיותו של הצבא אובייקט למחקר ועיון, הוא גם היווה אתר פעילות, ומעסיק חשוב של אנשי מדעי התנהגות מתחומים שונים. תחילת נוכחות זו מיוחסת בדרך כלל להפעלת מערכות מיון כח אדם המוניות בצבא האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. החל ממלחמת העולם השניה התרחבו עיסוקיהם של אנשי מדעי התנהגות בצבאות למגוון רחב של עיסוקים: מיון, הדרכה, מחקר, פיתוח מנהיגות, גיוס ושיווק, יעוץ ארגוני, לוחמה פסיכולוגית. בשנים האחרונות קיים עיסוק רב בשיוויון הזדמנויות וקידום מיעוטים ונשים.

גם בצה"ל קיימת פעילות ערה של אנשי מדעי התנהגות מיום הקמתו. בראשיתה, פעילות זו היתה ממוקדת בעיקר בתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית ופסיכולוגיית משאבי האנוש. העיסוקים העיקריים היו פיתוח והפעלת מערכות מיון ובמידה מועטה יותר סקרי כח אדם.

החל מסוף שנות הששים, וביתר שאת בעקבות מלחמת יום הכיפורים החלה נוכחות הולכת וגוברת של פסיכולוגים ביחידות צה"ל השונות, בתפקידי ייעוץ וסיוע למפקדים ופיתוח ארגוני. בראשיתם כונו אלה "פסיכולוגי שדה" ולאחר מכן, ככל שתחום היעוץ הארגוני החל צובר תאוצה בארץ ובעולם, הם כונו יועצים ארגוניים והפכו לנציגי דיסציפלינה זו בצה"ל. במקביל גברה נוכחותם של אנשי מדעי התנהגות בתחום פיתוח המנהיגות ופיתוח ההדרכה. בראשית שנות השמונים הוקמה "מחלקת מדעי ההתנהגות" באגף כח האדם, שהחליפה את יחידת הפסיכולוגיה הצבאית, כגוף המארגן את העיסוק במדעי ההתנהגות בצה"ל.

בשנות התשעים התרבתה והועמקה פעילותם של אנשי מדעי ההתנהגות בצה"ל עד כי קשה לחשוב על גוף  מרכזי או תחום פעילות שאינו מסתייע בהם. זאת, בין השאר כחלק מכניסתו של שיח ודימויים ניהוליים לתוך הצבא – שיח הרואה בשימוש בכלים של מדעי ההתנהגות בכלל ובייעוץ ארגוני בפרט, חלק טבעי מרפטואר הכלים הניהוליים.

במקביל, החל מאמצע שנות התשעים ניכרת גם מגמה של סוציולוגיזציה של העיסוק במדעי התנהגות בצה"ל. לצד הדגש הפסיכולוגי, אשר באופן מסורתי עיקרו תעסוקתי-ארגוני, החלו לחדור מערכות מושגים, כלים אינטלקטואליים, תפיסות מציאות ופרקטיקות פעולה סוציולוגיים הרבה יותר.

מגמה זו החלה להחדיר חשיבה מערכתית לתחום היעוץ הארגוני באמצע שנות התשעים – חשיבה אשר מרחבי העניין שלה פחות ממוקדים ברמת הפרט או הקבוצה הקטנה ויותר במרחבי המאקרו – של מערכות, סביבות, מבנים וארגון – כאובייקטים לניתוח וגם כאובייקטים לשינוי, תוך כדי אימוץ גישות קונסטרוקטיביסטיות להבנתם.

במקביל, גם המחקר שמסורתית עסק בעיקר בסקרי עמדות בתחום כח האדם, שינה את מוקד העיסוק ומושא ההשפעה מעמדות בפרט לרמת המבנה והמערכת. המחקר ממוקד היום יותר בנסיונות לפענח את העקרונות המארגנים העומדים בבסיס מדיניות צה"ל בתחומים שונים, זיהוי מוקדי היצור והשחזור של המערכת, ובניסיון להבין את האופן שבו המבנה משפיע על עמדות הפרט ומעצב אותן.

בין תחומי המחקר שהתבססו במסגרת זו ניתן למנות עיסוק מחקרי רחב היקף בתחום יחסי צבא וחברה בענף המחקר של המרכז למדעי ההתנהגות. בענף פסיכולוגיה צבאית בזרוע היבשה נבנה בסיס ידע והתפתח עיסוק מחקרי נרחב בתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של הלחימה והפעלת כח ואף מתפרסם כתב עת מקצועי בתחום. בגוף יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים נבנה מוקד ידע העוסק במפגש בין צבא ומגדר, ונערכים מחקרים רבים הרתומים לקידום שיוויון ההזדמנויות לנשים בצה"ל. בכל התחומים הללו מתנהל קשר פורה עם כוחות אקדמיים מובילים בתחום הסוציולוגיה של הצבא.

המפגש בין היועצים והחוקרים הנוטים יותר לאמץ את המגמות הסוציולוגיות החדשות ולפעול מתוכן, על הז'רגון החדש שהביאו עימם, ועל היסוד המתגרה והביקורתי אשר אינהרטי לכלים האנליטיים בהם נעשה שימוש, לבין אנשי מדעי התנהגות האמונים על הגישות המסורתיות יותר הינו מפגש מרתק. הוא כמובן אינו חסר מתחים. אך במקביל, הוא מעמיד את מדעי ההתנהגות בצה"ל כשדה מקצועי תוסס ופורה, היוצר שילובים מעניינים ולעיתים מפתיעים בין הדיספלינות השונות.