הזוכים בתחרויות האגודה הסוציולוגית הישראלית 2014


בכנס השנתי שהתקיים השנה באוניברסיטת תל אביב הוענקו תעודות לזוכים הבאים בתחרויות האגודה 2014

טלי קריסטל מקום ראשון

Slicing the Pie: State Policy, Class Organization, Class Integration, and Labor’s Share of Israeli National Income/ Tali Kristal


In this article, I underline a less commonly acknowledged outcome of the neoliberal revolution. Following the shift from social protection to economic liberalism, in many rich countries workers’ share of national income has declined and capitalists’ share has increased. To better understand this link between neoliberalism and workers’ share of national income, I develop a new political economy approach that stresses the importance of state policy, class organization, and organizational unity for determining how national income is distributed between workers and capitalists. I apply this conceptualization to the dynamics of labor’s share in Israel, once a socialist economy with little inequality, which today has become one of the world’s most unequal. A detailed account of three stages in the Israeli political economy characterized by distinct inequality outcomes and time-series equations estimating the changes in labor’s share from 1955 to 2005 reveal that market-oriented state policies, workers’ disorganization, and the growing fragmentation within organized labor led to a decline in labor’s share during the current stage of liberal capitalism.

 Kristal, Tali. 2013. "Slicing the Pie: State Policy, Class Organization, Class Integration, and Labor’s Share of Israeli National Income." Social Problems 60(1): 100-127.

 Link: http://hevra.haifa.ac.il/~soc/images/segelacdemi/talikristal/SP2013.pdf

 סיגל גולדין מקום שני

Gooldin, Sigal (2013) "'Emotional Rights', Moral Reasoning, and Jewish-Arab Alliances in the Regulation of IVF in Israel: Theorizing the Unexpected Consequences of Assisted Reproductive Technologies". Social Science & Medicine (83):90-98.


: Abstract

Consumption rates of assisted reproductive technologies (ARTs) in Israel is internationally unprecedented,

a phenomenon that has been the subject of growing anthropological and sociological attention. Explanations for the singular extent of ARTs use in Israel tend to pre-assume and conceptually prioritize the symbolic and political power of pro-natalist discourses, Jewish religious values, and the demographic interests of the Jewish state. This article attempts to understand the exceptional usage of IVF in Israel in terms of its emergent meanings and unexpected effects in a particular local setup. The question that this article tries to answer is: How is the ‘Israeli character’ of IVF emerges within and through the interactive practice of moral justifications, and how might this medical technology affect the networks within which it is enmeshed? The article is based on a case-study analysis of a public dispute that took place in 2003 -2004 over the extent of public funding for fertility treatments. Ethnographic analysis of parliament discussions, media coverage, and an online forum of IVF consumers recorded three frames of justification for the uniquely generous public funding scheme of IVF in Israel: ‘rational-economic’, ‘nationalist’, and ‘liberal’. The latter assumes shared ‘emotional vulnerability’ of all ‘childless’ Israelis, Jews and Arabs alike and advocates a universal language of ‘emotional rights’ and ‘human rights’. This liberal framing of IVF, which is the most persuasive justification in the dispute, blurs dichotomous rivalries between Jews and Arabs and generates a potential for alliances between traditionally rival sectors. These are some of the unexpected and non-intuitive consequences of ARTs in Israel.

Key Words: Israel; Assisted reproductive technologies; IVF; Health policy; Policy process; Moral reasoning; Actor-network-theory; Unexpected consequences

 מקום שלישי- דני קפלן

Kaplan, Danny (2012). Institutionalized erasures: How global structures acquire national meanings in Israeli popular music. Poetics 40(3), 217-236.  [http://dx.doi.org/10.1016/j.poetic.2012.03.001]


This study applies a neo-institutional approach to explore how musical genres acquire national meanings even as they are adopted from exogenous global models. Drawing upon world society paradigm and glocal translation studies, it is argued that current theorizing has yet to address how a sense of national uniqueness emerges in local organizational fields despite their dependence on global isomorphism. A research strategy is offered to explore this paradox of isomorphic national uniqueness, suggesting that global structures acquire national meanings through subtle processes of institutionalized erasures in the adopting field. Drawing on a case-study of Israeli radio during privatization reforms, I analyze the emergence of a “light” version of Mizrahi music (of Middle Eastern background) and its crossover to mainstream Israeli playlists, following a market repositioning as “Mediterranean pop.” It is shown how exogenous models of US commercial format radio, as well as Arab popular music styles, were reassigned national meanings by various mechanisms of active or oblivious erasure. Correspondences with Turkish Arabesk and American rock’n’roll are discussed. It is suggested that national meanings should be studied as systematic erasures intrinsically coupled to the very spread of isomorphic global models.


הזוכים בתחרות תזה מצטיינת לשנת 2014

 מקום ראשון – אביטל מנור

סטטוס השכלתי והסדרי מגורים: קוהביטציה בקרב יהודים חילונים בישראל

בהנחיית פרופ' ברברה אוקון  

המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, הפקולטה למדעי החברה, האוניברסיטה העברית בירושלים


Drawing on a series of seven annual data files from the Israeli Social Survey (ISS), 2003-2009, this paper analyses the effect of educational characteristics on living arrangements among secular Jewish young adults in Israel.

The results show that educational level has a positive effect on the odds of cohabiting (vs. not cohabiting) for both men and women. In addition, among partnered individuals, high education increases the odds of being a part of a cohabiting rather than a marriage union. Among never married individuals, the odds of living in a cohabitation arrangements rather than living without a partner are higher for the more educated than for the less educated.

The findings of this research are discussed vis a vis two economic theories and one ideational theory that offer an explanation for the rise in cohabitation in the last few decades. It is suggested that the ideational theory serves as a better explanation for the cohabitation patterns observed among secular Jewish young adults in Israel. This is explained as a result of the importance of the Jewish religion and of the family institution, not just for religious Jews but also for secular Jews in Israel.

מקום שני-  אופיר אריאן

מי נותן מה – כיצד הורים ישראלים עוזרים לילדיהם הבוגרים

בהנחיית ד"ר עליזה לוין

החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת חיפה


העלייה בתוחלת החיים הובילה לכך שפרק הזמן שהורים וילדים חולקים יחד ארוך יותר מאשר בעבר, כאשר מרבית התקופה ההורים מתפקדים כהורים לילדים בוגרים. באופן זה, המשפחה שבה להיות רב-דורית ומתפתחים קשרים בין-דוריים המהווים מקור עזרה חשוב. כיום, הורים ממשיכים לתמוך בילדיהם הבוגרים, גם לאחר שאלו עזבו את הבית, והם עושים זאת בשתי דרכים עיקריות: באמצעות מתן כסף, או באמצעות מתן עזרה המבוססת על זמן כגון, סיוע עם מטלות בבית וטיפול בנכדים.

באמצעות רגרסיות לוגיסטיות ומולטינומינליות, נותחו נתוני הסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009 עבור הורים יהודים בני 50 ומעלה  (N=2,034) על מנת לענות על השאלות: 1) אילו מאפיינים סוציו-דמוגרפים של הורים משפיעים על העברות בין-דוריות של עזרה, ו- 2) האם זמן וכסף מהווים תחליף אחד לשני, תוך שימת דגש על מצבו המשפחתי (בשילוב עם מגדר) ומעמדו הסוציו-אקונומי של ההורה.

ממצאי המחקר מלמדים כי מתן עזרה לילדים בוגרים הינה תופעה רווחת בישראל וכי סבתות וסבים נשואים, עד גיל 75, להם שני ילדים לפחות, הם הקבוצה העיקרית המשתתפת בהעברות בין-דוריות. בנוסף למצבו הבריאותי וגילו של ההורה, מעמדו הכלכלי ומצבו המשפחתי הם הגורמים החשובים ביותר המנבאים את הסיכוי לעזור לילדים הבוגרים, ואת סוג העזרה הניתנת. עוד נמצא כי זמן וכסף מהווים תחליף אחד עבור השני, אך בצורה המשתנה בהתאם למאפייני ההורה. למשל, לאבות גרושים יותר סיכוי לעזור באמצעות כסף מאשר באמצעות זמן, דבר המצביע על השלכות ארוכות הטווח של גירושין. בנוסף, הסיכוי של הורים בעלי הכנסה נמוכה לתת עזרה המבוססת על זמן גבוה יותר משמעותית מסיכוייהם להעניק כסף, בעוד הורים בעלי הכנסות גבוהות נוטים יותר לעזור באמצעות זמן ובאמצעות כסף, ובכך יוצרים אי-שוויון בהעברות בין דוריות.

 ציון לשבח מתן שחק

"Life Coaching and the Commodification of the Self"

בהנחיית: פרופ' אווה אילוז

האוניברסיטה העברית בירושלים, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה


בעבודת התיזה חקרתי את תופעת הקוצ'ינג (אימון אישי), המתפתחת במשנה מרץ בארץ בעשור האחרון. העניין המחקרי שלי מתמקד בקואצ'ינג כמקרה בוחן מעניין להתפתחותם של רעיונות ופרקטיקות עכשוויות לעיצוב עצמי המקדמות סובייקטיביות ניאו-ליבראלית. המחקר בוחן את התופעה בשני מימדים: מימד ההיסטורי ומימד אתנוגראפי. בהיבט ההיסטורי ייחודה של התופעה נובע מאופן התפתחות הקואצ'ינג כשיטת ייעוץ והעצמה למנהלים שצמחה מהפרקטיקה הארגונית בתאגידים האמריקאים המשתנים בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, כחלק מהניסיון לעצב מודל מנהיגות וניהול חדש, ובמקביל התפתחה כשירות בשוק השיפור העצמי. מתחילת שנות ה-90, פרקטיקה ייעוצית זו יצאה מארגונים, החלה לפנות לקהלים חדשים והוצעה כשירות לציבור הרחב. שיח זה משלב מגוון רפרטוארים תרבותיים – מפסיכולוגיה למיניה (קוגניטיבית, בהביוריסטית, הומניסטית וחיובית), דרך גישות ניהול עסקי ויזמות פרויקטים ועד מודלים כלכליים ותובנות מתחום הכלכלה ההתנהגותית (המשלב בין פעולה כלכלית לדפוסים פסיכולוגיים) ומחקרי האושר. כלומר, האימון אינו מבוסס על גוף ידע, שיכלול תיאורטי או פיתוח תחום דיסציפלינארי או מקצועי מובחן, אלא התפתח בעולם העסקים ושוק השיפור העצמי מתוך שיכלול מנגנוני מסחור, כלומר עיצוב שירות חדש על מנת לענות על דרישות של מגוון שחקנים בשוק על ידי שילוב אינסטרומנטאלי של מגוון רעיונות וטכניקות מתחומים מקצועיים וגופי ידע שונים.

במימד האתנוגראפי אני בוחן את הרפרטוארים הפרשנים והפרקטיקות המוצעים בקואצ'ינג על מנת לפרש את העצמי ויחסיו החברתיים, ולהנחות אותו בחיי היומיום. ראשית, מערכת היחסים הטיפולית מובנית כשיתוף פעולה בין המאמן למתאמן על פי דגם היחסים החוזיים שמטרתם העצמת המתאמן, יצירת תחושת ערך עצמי, ועיצוב פרויקט למימוש עצמי, במסגרת פרק זמן מוגבל, וביחס למטרות נקודתיות ומפורשות.

שנית, אני בוחן כיצד יוצר הקואצ'ינג שפה כלכלית-תרפויטית למסגור מחדש של העצמי ושל קשריו החברתיים, כיצד מייצר טכניקות רפלקסיביות על מנת לפרש את העצמי כאובייקט יצרני ובעל ערך, וכיצד מכווין את הפרט לפעולה בהקשרים שונים על ידי בניית נרטיב פרוספקטיבי של העצמי ושימוש בטכניקות של הערכה חישוב ובחירה על מנת לעצב מחדש את התנהגותו, גישותיו, אופני חשיבתו ורגשותיו במטרה להשיג הכרה ולממש תועלת במונחים רגשיים, חברתיים או כלכליים.

באופן מוצהר, הקואצ'ינג אינו תחום תרפויטי, אלא להיפך, תחום המנסה להבנות את עצמו ככלי להתפתחות אישית נורמאלית ולמימוש עצמי ללא שימוש בשפה רפואית וללא פתולוגיזציה של הסובייקט, אלא באמצעות שימוש בשפה כלכלית, תועלתנית ואינדיבידואליסטית. הקואצ'ינג משלב פרוצדורות רציונאליות להכוונה מעשית והגברת יעילות – תכנון, הצבת יעדים, מדידת ביצועים וקבלת החלטות –  עם פרקטיקות פסיכולוגיות לבחינה עצמית, עיצוב והגדרה של רגשות, טעמים ורצונות, ושיטות לניתור מידת שביעות רצונו של הפרט כאמת מידה לתועלת אישית. בכך פונה לטפל בסוגיות המרכזיות איתן מתמודדים אנשים בעידן המודרניות המאוחרת – בניית זהות ומסלול חיים אינדיבידואלי מתוך בחירה אישית בסביבה מרובת אפשרויות, יצירה ועיצוב של קשרים ורשתות חברתיות, ויצירת תחושת ערך עצמי כחלק מפרויקט למימוש עצמי והתמצאות בעולם החברתי על זירותיו השונות והמשתנות תדיר.

טענתי היא כי קואצ'ינג מגלם את מיסחור העצמי (commodification of selfhood) גם באופן הייצור והשיעתוק של הפרקטיקות והרפרטוארים התרפויטיים המכוונים לפרשנות הסובייקט והכוונתו להתמצאות ופעולה בעולם החברתי, וגם בתוכנם, כלומר, בכך שמפרשים את הסובייקט ומכוננים אותו כאובייקט ייצרני שיש לעצב ולנהל באמצעות רעיונות וטכניקות כלכליות על מנת שיספק את התועלת המרבית, גם במובן הכלכלי וגם במובן החברתי והרגשי. לטענה זו מספר השלכות תיאורטיות רחבות יותר: ראשית, מיסחור אינו מתמצה בארגון של אובייקטים במסגרת חליפין כלכלי, הצמדת תג מחיר או או קביעת ערך חליפין, אלא הוא תהליך תרבותי בעל שני מימדים: ברמת המאקרו, הפיכת הגיון השוק להגיון המנחה של השיעתוק התרבותי וייצור הטכנולוגיות של העצמי; וברמת המיקרו, יצירת משמעות על ידי פרשנות העצמי והחברתי באמצעות רפרטוארים כלכליים ועיצוב פעולה בשדות שונים באמצעות פרקטיקות כלכליות הכוללות מגוון צורות ערך ותועלת. שנית, היווצרותו של סובייקט ניאו-ליבראלי היא תוצר של פרקטיקות המחלחלות מהעולם הניהולי-עסקי לחיי היומיום באמצעות מגוון סוכנים ומוסדות, כאשר תופעת הקואצ'ינג ממחישה היטב כיצד הדבר נעשה, אילו שינויים מתחוללים בשיח ובפרקטיקה כאשר נפגשים עם חיי הפרט ופעולתו, ומהן השלכותיהם. ולבסוף, ייצור הסובייקטיביות בעידן הקפיטליזם המאוחר (או הניאו-ליבראליזם) אינו מתרחש באופן פשוט וממורכז במערכות ידע מומחים מופשטות, ובפרקטיקות מקצועיות המחלחלים "למטה", אלא באופן מבוזר ואקלקטי במסגרת ה"שוק התרפויטי" שבכוחו ליצור שילובים חדשים והרכבות יצירתיות של טכניקות ורפרטוארים מתחומים מקצועיים ועממיים שונים לאור שיקולי שוק ובאמצעות מנגנוני שוק.

 ציון לשבח: עטרה שושן לב  

חוצות את הגבולות:

משמעויות הפריפריה בעולמן התעסוקתי של נשים צעירות, בנות הדור השני, המהגרות למרכז הארץ

בהנחיית: פרופ' אורלי בנימין

אוניברסיטת בר אילן, מחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה


מחקרים רבים עסקו במעמדן של ערי הפריפריה בסדר ההיררכי החברתי בישראל ובתיוג השלילי ממנו סובלת האוכלוסייה המתגוררת בערים אלו (אברהם, 2006; כהן וליאון, 2008). אוכלוסייה המורכבת בעיקר מעולים ממדינות ערב, "מזרחים", אשר מוקמו באזורי הפריפריה במסגרת מדיניות פיזור אוכלוסין שהונהגה בשנות החמישים. התנאים לקליטתם של המהגרים יצרו מציאות של מחסור אשר נבעה מתנאי דיור ירודים, ריחוק ממרכזי הכוח, ריחוק ממוסדות ההשכלה גבוהה וריחוק ממרכזים תעסוקתיים המציעים משרות איכותיות. בניגוד להתמקדות רווחת זו בקשר בין הפריפריה לבין מעמדות העובדים, הישגי לימודים ירודים ורמת חיים נמוכה יחסית, החלה בשנים האחרונות התמקדות מחקרית בצמיחתו של מעמד בינוני מזרחי. בהנגדה למחקרים הממוקדים בפריפריה, דיון חדש יחסית זה התנהל עד לאחרונה בעיקר מפרספקטיבה של צמיחתן של שכונות חדשות במרכז הארץ המאפשרות ליושביהן לתת ביטוי להישגיהם הכלכליים במגוון אופנים ואף בתחום הקניית משאבי הון תרבותי לילדיהם. בדרך זו נותרו מוזנחות יחסית שאלות של מוביליות מרחבית, מעמדית ומגדרית הנוגעות לתהליך ההגירה מהפריפריה אל המרכז. בהיעדר ממצאים אמפיריים ביחס לשאלות בתחומים אלו, נותרה חסרה ההתמקדות בנשים צעירות המתחנכות בפריפריה ועוברות למרכז בבגרות הצעירה. להתמקדות כזו פוטנציאל להעמיק את ההבנה ביחס להיבטים השונים של מוביליות מרחבית: כיצד היא מזינה מוביליות תעסוקתית, למשל ביחס להשוואה בין מבנה ההזדמנויות התעסוקתי המוצע לנשים צעירות בפריפריה לעומת זה המוצע להן במרכז; שאלה אחרת שעשויה להתבאר באמצעות מחקר על נשים צעירות העוברות מהפריפריה למרכז היא מקומה של הרשת החברתית האופקית לעומת הרשת החברתית ההירארכית בתמיכה בפוטנציאל המוביליות המתאפשר במעבר האמור. בהקשר זה עניינו של המחקר הנוכחי היא אוכלוסיית הנשים הצעירות שהתחנכו בערי הפריפריה, ובאופן ספציפי יותר נשים צעירות, בנות הדור השני, המרחיבות את אפשרויות ההשכלה והתעסוקה שהפריפריה מציעה להן באמצעות מעבר ללימודים ותעסוקה בערי המרכז. מחקרים שהתמקדו בתעסוקת נשים בפריפריה מצביעים על כך כי הנשים באזורים אלו סובלות מאחוז אבטלה גבוה ומהזדמנויות תעסוקה מוגבלות ולא איכותיות. בהיעדר פיתוח טכנולוגי, עסקי ותעשייתי, נשות הפריפריה מוסללות למשרות בשירותים הציבוריים והחברתיים (סבירסקי וקונור- אטיאס, 2005). בנות הדור השני, שהצליחו להגיע להישגים טובים במערכת החינוך התיכוני בפריפריה, שואפות להימנע משיעתוק אופי המשרות ותנאי העבודה של אימהותיהן ועל כן מבקשות לצאת מהמרחב הפריפריאלי הנתפס כחוסם אל מרכז הארץ הנתפס כמאפשר.

מטרתו העיקרית של המחקר הנוכחי היא ברור משמעויותיה השונות של הפריפריה במפגש של נשים צעירות, בנות הדור השני המהגרות למרכז הארץ, עם מבנה הזדמנויות התעסוקה שהמרכז פותח בפניהן. המחקר בחן את משמעויותיה של הפריפריה בעולמן של משתתפות המחקר מבחינה מרחבית, אתנית, מעמדית ומגדרית ובמיוחד את המידה שבה המעבר למרכז פתח עבור הצעירות מסלולי מוביליות לשינוי מקומן במבנה ההיררכי החברתי ולהרחבת קשת ההזדמנויות העומדת לרשותן.

עד לאחרונה, מחקרים לא בחנו איך משפיע התיוג של עיירות הפיתוח בפריפריה על תהליך ההגירה של צעירות מצליחות היוצאות למרכז הארץ ובכך מבקשות להרחיב את מבנה ההזדמנויות שעומד לרשותן. עבודה זו מבקשת לדון בשאלת המחקר באמצעות פרספקטיבה הבוחנת את תהליך ההגירה האמור ביחס לאפשרות לחצות גבולות מגדריים בשוק העבודה. אם כן, שאלת המחקר הינה כיצד תופסות נשים, בנות הדור שני, יוצאות  פריפריה את משמעותה של הפריפריה בעולמן התעסוקתי?

שאלה זו נבחנה  באמצעות שתי מסגרות תיאורטיות. הראשונה עוסקת בעבודת הגבולות שעשויות להפעיל הצעירות המתרחקות מהמרחב הפריפריאלי על מנת להתרחק מאותו תיוג שלילי מדיר. המסגרת השנייה, עוסקת בניתוח מערכת הקשרים החברתיים שמקיימות הצעירות במרכז הארץ המסייעת להן בחציית הסגרגציה האופקית וההיררכית (אנכית) בשוק העבודה.

המחקר נערך בשיטה איכותנית כאשר איסוף הנתונים התבצע באמצעות הריאיון המובנה למחצה. היתרון הבולט של הכלי, הוא החופש שניתן, הן למראיינת והן למרואיינות, בתיאור החוויות, בפירוט הפרשנות של התופעות ובהובלת כיוון הריאיון לאירועים ולרעיונות מרכזיים, כאשר נקודות המוצא הן השאלות המובנות מראש (Berg, 1998). אוכלוסיית המחקר כללה חמש- עשרה נשים צעירות בטווח הגילאים 24-32 אשר נולדו בפריפריה, גדלו והתחנכו במסגרת האפשרויות שזו מציעה ואחרי השירות הצבאי היגרו לערי המרכז לטובת רכישת השכלה גבוהה והשתלבות בשוק העבודה.

ממצאי המחקר הנוכחי מצביעים על כך שברקע לתהליך ההגירה שעוברות הצעירות עומדת מסגרת משפחתית תומכת ומאפשרת, יותר מכך, הנשים הצעירות המהגרות לערי המרכז נמנות על משפחות ממעמד בינוני אשר באפשרותן, הכלכלית בעיקר, לסייע לצעירות להתמודד עם תהליך ההגירה. בניגוד לאופן בו מתוארת הפריפריה בספרות, הצעירות מעידות על סביבה יציבה, תומכת ועשירה במשאבים ועל מערכת חינוך המאפשרת פיתוח מוטיבציה להישגיות והצלחה.

ממצא נוסף מצביע על כך כי בעצם ההגירה חוות הצעירות אובדן תמיכה ואובדן הון חברתי בגלל ההתרחקות מהמשפחה ומהמעגלים החברתיים המוכרים. במרכז הארץ נדרשות הצעירות לצבור מחדש הון חברתי אופקי והיררכי כזה המגשר בינן לבין הזדמנויות בעיקר בתחום התעסוקתי.

תהליך ההגירה שעושות הצעירות מעיירות הפיתוח בפריפריה לערים הגדולות במרכז הארץ הוא השלכה של תהליך היפוך משמעות הפריפריה המתרחשת בעולמן של הצעירות: ממרחב שופע במשאבים למרחב המאופיין בחסר. מבין ארבעת מסלולי המוביליות המתאפשרים בהגירתן, מסלול המוביליות המגדרי נמצא המשמעותי ביותר בהרחבת מבנה ההזדמנויות התעסוקתיות של הצעירות. השתלבותן במרכז הארץ תוך רכישת השכלה ותוך החזקת משרות "רעות", כאלה המאופיינות בזמניות, מזמנת להן אפשרויות לצבור הון חברתי אופקי והיררכי המהווה עבורן צוהר להרחבת מבנה ההזדמנויות התעסוקתי שנפתח בפניהן.

ממצאי המחקר מצביעים על כך כי ההון החברתי שצברו הצעירות במרכז הארץ משמעותי יותר עבורן בהשתלבותן בשוק העבודה. הון זה, בצורתו כקשרים מגוונים היררכיים ואופקיים הופך למקור להזדמנויות ספציפיות, מאפשר להן לממש את חלומן להרחבת מבנה ההזדמנויות התעסוקתי הפתוח בפניהן, זאת לא במובן של חציית גבולות הסגרגציה המגדרית אלא במובן של פריצת גבול העיסוקים הנשיים פחותי הערך באופן הממקם אותן בעיסוקי עלית נשיים המבטיחים להן פוטנציאל הכנסה ומוביליות מעמדית.

לסיכום, בתהליך ההגירה הפנימית מהפריפריה אל מרכז הארץ שעושות הצעירות הן מרחיבות את מבנה הזדמנויות העומד לרשותן, ממצא זה מתכתב עם טענתה של וור (Warr, 2005) כי אנשים החיים באזורי מחסור חומרי נדרשים למאמץ גדול יותר על מנת ליצור הון חברתי דרך מיסוד רשתות חברתיות מגשרות במטרה להימנע מהרחבה ושעתוק של מאפייני המחסור.

בתהליך ההגירה מצליחות הצעירות לצמצם את התיוג השלילי המדיר והמחליש המזוהה עם הפריפריה, זאת בעצם המוביליות המרחבית שנקטו ובעצם הצטרפותן לרשתות חברתיות אחרות ומגוונות.


פרס פוסטר מצטיין בתחרות מושב הפוסטרים של תלמידי המחקר בכנס הסוציולוגי השנתי 2014

נישואין הומוגאמיים בהשכלה בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל: 

מהא כרכבי סבאח 


עבודה זו מבוססת על מחקר שנערך בהנחיית פרופ' חיה שטייר מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה והחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב.

אחד השינויים המשמעותיים בדפוס בחירת בני זוג כתוצאה מהתפשטות ההשכלה בחברות המפותחות הוא העלייה בסיכוי לפגוש מישהו מהמין השני עם אותה רמה של השכלה. עלייה זו הורידה במידה מסוימת את השפעת הגורמים הייחוסיים, והעלתה מנגד את חשיבות ההשכלה בתהליך בחירת שותף לנישואין.
החוקרים הסבירו באופנים שונים את העלייה בסיכוי לנישואין הומוגאמיים בהשכלה. חלקם התמקד בשינויים במבנה ההזדמנויות בעקבות התפשטות ההשכלה ובעלייה בהזדמנויות לפגוש מישהו/י עם השכלה דומה. אחרים קישרו זאת לשינוי בהעדפות של הפרט, במיוחד, העדפת הגברים לנשים עם רמת השכלה גבוהה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה בשוק העבודה. מכאן, העלייה בהשכלה תביא לעלייה בהומוגמייה ההשכלתית בקרב אקדמאים, וגם בקרב אלו שהשכלתם נמוכה.
גם החברה הערבית בישראל, עניינו של מחקר זה, חווה בעשורים האחרונים שינויים סוציו-אקונומיים מקיפים שהשפיעו רבות על מבנה המשפחה, ועל דפוסי הנישואין בתוכה. השינוי המשמעותי ביותר היה העלייה ברמת ההשכלה, במיוחד בקרב הנשים. על כן מטרתו של מחקר זה לבדוק, באיזה מידה העלייה המשמעותית ברמת השכלתן של הנשים הערביות תביא לעלייה בשיעור הנישואין ההומוגאמיים לפי השכלה וירידה בדפוס הנישואין המסורתי, כלפי מעלה בהשכלה, למרות המשך נוכחותם של ערכים פטריארכאליים בחברה?

המחקר התבסס על נתוני מפקד האוכלוסין של הלמ"ס מהשנים 1983, 1995 ו- 2008, כאשר נבנה קובץ נשים ערביות נשואות ובני זוגן וגם רווקות, בגילאים 17 עד 40. שיטת המחקר היא ניתוח רב משתני של רגרסיה מולטי נומינלית הבודקת אם האישה נישאה בתקופת המחקר ואם כן מהי רמת השכלתו של הבעל לעומת רמת השכלתה.

לפי תוצאות המחקר כמה תהליכים משמעותיים קרו לאורך זמן: הרמות הגבוהות של הומוגמיה נמצאות בהשכלה הנמוכה ואחרי זה בהשכלה הגבוהה, אך רמות אלו לא עלו לאורך זמן וזה בשונה מהנחת המחקר. חלה עלייה בנישואי נשים כלפי מטה (במיוחד בקרב המשכילות) וירידה בנישואין כלפי מעלה. דפוס זה אינו בהכרח מלמד על שינוי בהעדפות ובנורמות החברתיות, אלא קשור ל"אילוצים מבניים" כמו: חוסר איזון בשיעור הנשים והגברים ברמות ההשכלה השונות, בחברה שבה ההעדפה לנישואין על פני רווקות עדיין חזקה. על כן מתברר שנשים מצליחות להתמודד חברתית עם הנישואין כלפי מטה בהשכלה יותר מאשר רווקות.