חדר משלך: טליה שגיב


 
 

חדר משלך: ד"ר טליה שגיב

מהו מקום עבורך?

כאן. איפה שאני נמצאת עכשיו, עד גבול תחום הראיה וקצה טווח השמיעה שעומדים לרשותי כרגע.

מהו מקום עבודה עבורך?

שולחן. דף ועט, ובהמשך מחשב. אני זוכרת כמה מטופשת – אך – נחושה  הרגשתי, כשטיילתי בחנויות רהיטים והתיישבתי בישיבה מזרחית ליד שולחנות הסלון באולמות התצוגה, בחיפוש אחר האחד. זה שאוכל לכתוב עליו. בשנים האחרונות גיליתי שחדרי עבודה רציניים (כאלו עם כסא, שולחן, ספרים, ציוד משרדי) מלחיצים אותי, ואני ממעטת לכתוב לידם. זו היתה תגלית די מטרידה, בהתחשב בעובדה שבדיוק עברנו לדירה שיש בה חצי חדר שנועד להיות שלי, לצרכי כתיבה; זאת ועוד, באותם ימים קניתי לעצמי כמתנה לכבוד פרסום הספר הראשון  – כסא משרדי ענק, יקר מאוד.

אבל זו האמת: אני הכי אוהבת לשבת על השטיח (או על כרית) בישיבה מזרחית, ולכתוב על השולחן שבסלון. מובן, שהשולחן צריך להיות גבוה דיו – כדי שהרגלים יכנסו בנוחות מתחתיו – אבל לא גבוה מדי, בשביל שיהיה נוח לידיים ולמרפקים. כשאני נכנסת לבתים של אחרים (או לחדרי מלון) אני תמיד מביטה סביב וחושבת – האם היה לי לנוח לכתוב  פה? איפה הייתי מתמקמת? ואם מדובר בבית מוצלח באמת, עם שולחן סלון נוח – אני טורחת לברר, מתי הם נוסעים לאנשהו? זאת משום שאני גם אוהבת לכתוב מחוץ לבית: בספריות, בבתי קפה ואפילו בבתים של אחרים – כאשר הדיירים החוקיים מואילים לנסוע לחו"ל ולהשאיר לי את המרחב האינטימי שלהם.

האם יהיו חפצים שיהיו סביבך תמיד כשאת כותבת?

עמוס עוז בספר "מתחילים סיפור" השווה בינו לבין אביו – אביו היה חוקר ושולחן העבודה שלו היה גדוש ספרים ומאמרים כשישב לכתוב; ואילו הוא עצמו – ככותב פרוזה – יושב מול דף לבן ועט באין מה שייתן לו קצה חוט. כשאני כותבת על חברה, חינוך והוראה, יש סביבי ספרים וטקסטים שעוזרים לי לבסס את דברי, או להתווכח עם מה שכבר נחקר (באופן כללי, זעם מופרז על משהו לא קולע שמישהו אחר כתב, יכול להיות דלק משובח לכתיבה). כשאני כותבת פרוזה, יש רק אותי ואת המחשב, ולפעמים גם את הפנקס הקטן שתמיד זרוק אצלי בתיק, בו אני רושמת לעצמי כוונות ורעיונות, קטעים משיחות וצירופי מילים ייחודים, לשימוש עתידי.

איך את נכנסת למשמעת עבודה?

אני לא חזקה בזה. יש תקופות שהעבודה פשוט נובעת ממני, כמו הקאה, ויש שהיא חומקת ממני ואז ימים או שבועות – לא אכתוב כלום. לרוב אני מתיישבת לעבוד בבוקר, בסלון. האור מהחלון מציף באור נעים את הכיור, הכיריים, הרדיו והמטאטא. הם מציעים חלופה, מזמינים אותי לבצע פעולות יומיומיות נחוצות. מזכירים לי שאני לא חייבת לכתוב. ושאם לא הולך, תמיד אפשר להדליק רדיו ולבשל משהו. מצד שני, הבחירה בין כתיבה לעבודות בית היא קלה, לא?

לא תמיד. הרי כל בריה כותבת תוהה לפעמים, אם באמת, באמת – לא כדאי להניח לעט, כי הלוא יש כבר מספיק ספרים בעולם, כנראה יותר מדי (וזה כולל מאמרים, ופרסומים אחרים) – ועכשיו, האם עלי להוסיף להם עוד אחד, המממ, האם זה באמת חיוני למישהו, מה שיש לי להגיד? כמו שחברה שלי פעם אמרה, נחוץ לא מעט היבריס על מנת להניח שמה שהעולם צריך עכשיו זה עוד כמה דפים שאני כתבתי. נדמה לי שהדיאלוג הפנימי הזה מקשה על משמעת עבודה יותר מכל דבר אחר.

באילו חלקים של היום את כותבת?

בדרך כלל בבוקר. אם הגיעו שעות הצהריים וטרם כתבתי שורה אחת טובה, אני משלימה עם זה שאבוד לי ולא מלקה את עצמי יותר, עד למחרת בבוקר. אין לי שעות קבועות ואפילו לא ימים סדורים. אחת לכמה זמן בא 'יום טוב', יום שבו אפשר לשמוע קליק בין כל שני משפטים, שבו האצבע המורה קלה על מקש הדיליט כי היא רואה בבהירות את מה שמיותר, ושאר האצבעות משלימות את מה שחסר ברווחים. הראש מבין לאן הטקסט הולך וביום כזה אפילו אדפיס לעצמי טיוטה, על נייר אמיתי (ותמיד אתאכזב. בעותק המודפס הטעויות חשופות וכואבות יותר). יום נדיר כזה, ובכן, אין לי הסבר מניין הוא בא ואיך מגרים אותו לחזור. כשיום טוב מופיע, אני מנסה לכתוב כמה שיותר. ברוב הימים אני שמחה אם הצלחתי לשבת שעתיים-שלוש לכתיבה רצינית ומקדישה את השעות האחרות לעריכה של טקסטים ישנים ולקריאה. מדי פעם, אני מנסה לייצר ימים טובים בצורה מלאכותית: שלוש-ארבע פעמים בשנה אני נוסעת למלון מהסוג של פעם (לא אסגיר איזה), משפחתי וקטן, קצת מתפורר ולא יקר (אבל נקי וקרוב לים), ושם אני מורידה את המזרון של המיטה לרצפה, גוררת אליו את שולחן הקפה המצולק וכותבת כמעט בלי הפסקה. אז ושם אני במיטבי.

מה ההיסטוריה של מקומות העבודה שלך?

התחלתי את דרכי בשוק-העבודה כמלצרית במסעדה ידועה באבו גוש, אחר כך עבדתי כמאבטחת במוסד לביטוח לאומי – שני מקומות בהם למדתי די הרבה סוציולוגיה גולמית. בשום פנים ואופן לא רציתי ללכת לאוניברסיטה, כי מה לי ו"להם". אבל כשהגעתי לאוניברסיטה העברית, התאהבתי. התאהבתי במקום, באנשים, בספריה, בדת האקדמית ובעקרונותיה. נשארתי ללמוד ולעבוד שם במשך שש-עשרה שנים, אהבתי את ההוראה, את המחקר ויותר מכל את הכתיבה. חבל שלא ידעתי מראש, כמה דלתות – של אפשרויות, של צורות חשיבה, של מימוש עצמי – המקום הזה יפתח עבורי.

מה את חושבת על האקדמיה כמקום עבודה?

האקדמיה היא מקום נפלא וגם קשה. יש בו אנשים יוצאי דופן ויש בו חופש מחשבה וחדוות עשייה שייחודיים למקום העבודה הזה. אף יום לא דומה לקודמו. יש באקדמיה לגיטימיות לסקרנות כמעט ילדית – מותר לשאול הכל. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אני לא מכירה שום מקום עבודה כה מאפשר, מזמין יצירתיות ומקבל מוזרויות, כמו האקדמיה. ובכל זאת, הוא מצריך הרבה מאוד כוחות, עקב התחרותיות שהיא אינהרנטית לארגון.

זה לא לכל אחד, וזה מה שהופך את האקדמיה למקום עבודה מתיש. כזה שמטבעו מזמן תקופות ארוכות של בדידות, חשש וספקות עצמיים. כנראה שנחוץ לחוקר קורטוב בלתי מתכלה של חוסר בטחון עצמי, זה טוב לתוצרת אבל לפרקים – זה רע ליוצר. בעיקר אם הוא או היא רדופים על ידי השאלה, האם אני באמת ראוי, האם אני טוב דיי מאחרים, האם כבר הוכחתי את עצמי לעולם?

20141027_081540

  • הסבר: ציורים, וילון רקום, מכתש ועלי – אלו הם חפצים שהגיעו אלי מהסבתות שלי. סבתי שמציירת העניקה לי חמניות רוקדות; סבתי מצד אבי – כתשה במכתש הזה אגוזים ושקדים; מימיני – תלוי הוילון שרקמה סבתא-רבא שלי. בכל פעם שאני מביטה בו אני חושבת , כמה משעממת בעיני היא מלאכת הרקמה. הן עסקו ביצירה בדרכן, ואני – יוצרת בדרכי. החפצים הללו הם בגדר נוסטלגיה, נוסטלגיה נשית רב-דורית. וזו מטיבה איתי ועם הכתיבה שלי בדרך רומנטית וקצת דביקה – כי הנשים הללו, שבראו אותי, מפרס ומגרמניה, מטורקיה ומליטא אינן פה. המילים של וולט ויטמן מכות בי, דרך המורשת שהן השאירו לי –

 That you are here—that life exists and identity,

That the powerful play goes on, and you may contribute a verse.

 נכון לעכשיו, אני פה. כשכל הדברים האלו מכים בי, יחד, בנקודה הנכונה – אני רצה למחשב, מנערת מעצמי  את הביקורת העצמית מהסוג המשתק ומתחילה לעבוד. חייבת לכתוב.

אודות טליה שגיב:

טליה שגיב, ילידת 1975, גדלה בירושלים וחיה כיום במושב בית זית. ספרה הראשון "הללויה ומרמלדה" (פרוזה)  יצא בהוצאת ידיעות ספרים (2010), פרק מתוכו זכה בפרס הראשון ע"ש הרי הרשון. ספרה השני "חצי-חצי, ישראלים ממוצא עדתי מעורב" (עיון) המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה  מהאוניברסיטה העברית, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בהנחיית פרופ' גד יאיר. ספר זה ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום (2014).

הלינקים לספריה של טליה שגיב:

הללויה ומרמלדה:

http://www.ybook.co.il/%D7%94%D7%9C%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%94_%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%9E%D7%9C%D7%93%D7%94

חצי-חצי:

http://www.kibutz-poalim.co.il/on_the_fault_lane