מפגשו של באומן עם קהילת הדוקטורנטים


 
 

דברי פתיחה: יו"ר הקהילה אולג קומליק

א"ק: פרופסור באומן נענה ברוב נדיבות להזמנת האגודה הסוציולוגית הישראלית והמרכז האקדמי רופין להיות המרצה המרכזי בכנס הסוציולוגי שהתקיים לפני יומיים, ואף חשוב מכך, הסכים באדיבות להיות אורחנו כאן היום, ולקיים דיאלוג עם סוציולוגים ישראלים בני הדור הצעיר. אני מודה לך מקרב לב, פרופסור באומן, על ההזדמנות הייחודית לנהל את השיחה הזו.

ברצוני לפתוח בשלוש שאלות קצרות אך לא פשוטות שנוגעות לליבם של עבודתנו ופועלנו: מהי מטרתה של הסוציולוגיה ולמה זקוקה עבודת המחקר לאור מטרה זו? האם צורך זה השתנה במהלך העשור האחרון, לאור הניתוח הסוציו-פוליטי של שינויים? ועם אילו שינויים צפויים אנחנו, הסוציולוגים הצעירים, להתמודד ובאילו נושאי מחקר עלינו להתמקד בעתיד הקרוב?

ז"ב: אני מאזין לו לס' רייט מילס[1] בדבקות ומנסה להתנהל לפי המתכון שלו, אבל למעשה אני מרגיש שההיסטוריה והסוציולוגיה נשזרו זו בזו לא בגלל שאני דבקתי בהמלצתו של מילס, אלא פשוט בגלל שההיסטוריה דאגה לעצמה, משום שהיא כה ותיקה. לכן, אתחיל בכך שאזכיר לכם כיצד הכל התחיל, העסק הזה של הסוציולוגיה. בתחילת המאה העשרים, אחד מחלוצי הסוציולוגיה האמריקאית, אלביון סמול[2], ניסח זאת היטב במשפט אחד. הוא אמר: "הסוציולוגיה נולדה מתוך רצון לשפר את החברה". כך הוא אמר. והרושם שלי הוא – הקדשתי לסוציולוגיה יותר מששים שנה בחיי – הרושם הזה מעולם לא השתנה. למעשה, בכל שלב,  הסוציולוגיה לבשה צורות רבות, משטרי הסוציולוגיה התחלפו, אבל הרעיון הזה, שתכליתה של הסוציולוגיה היא לשפר את החברה, נותר בעינו.

יחד עם זאת, לו היינו נעצרים בנקודה זו, אזי לסוציולוגיה לא הייתה היסטוריה. אז הייתה לה רק כרוניקה. כתיבת רשומות העבר הסוציולוגי הייתה מתמצה בציון עובדות יבשות כמו מי מונה לאיזו קתדרה באיזו אוניברסיטה באיזו שנה, וכן הלאה. לא היה מדובר בהיסטוריה. אבל לסוציולוגיה יש היסטוריה, כיוון שהסוציולוגיה היא ידע על מה שנגזר מכך שבני אדם חיים בחברה, כיצד חיים אלה משנים אותם. זוהי מהותה של הסוציולוגיה. והרי מסגרת ההתייחסות – הסביבה שבה כולנו חיים – משתנה באופן משמעותי וקיצוני למדי. כך שהסוציולוגיה אינה יכולה שלא להרהר בשינויים אלה. […] הייתי רוצה לדבר מאד בקצרה, ולהסתכן בפשטנות-יתר כדי להציג בפניכם את השינויים הללו בתולדות הסוציולוגיה בצורה תמציתית ביותר.

הייתי אומר שבתחילת דרכי כסוציולוג, כשהצטרפתי לעגלת הסוציולוגיה, הסוציולוגיה היתה – זוהי אמירה פרובוקטיבית, אך במתכוון – מדע ה"אי-חירות". באיזה מובן? כשהסוציולוגיה השתלבה בעולם האקדמיה […] היזכרו בחלוצי הסוציולוגיה שעליהם למדתם, לדוגמא אמיל דורקהיים[3]. דורקהיים לא היה פרופסור לסוציולוגיה. הוא היה פרופסור לדמוגרפיה. קודם כל היה עליו לבסס את אמות המידה המדעיות של הסוציולוגיה במטרה לזכות בסוג חדש של קתדרה, קתדרה לסוציולוגיה. לסוציולוגיה לא היה סטטוס, היא הייתה מדע חדש ומסיג גבולות בחיים האקדמיים, והסוציולוגים הראשונים נתקלו בקשיים. דורקהיים התמודד איתם, מקס ובר[4] התמודד איתם. הם חיו משני צדי הריין, חיו כמעט בדיוק באותן שנים, נולדו בערך באותו תאריך, הם מתו בזמנים מאד סמוכים, אבל הם מעולם לא ציטטו זה את זה. אני חושד שוובר חשד – אם בכלל קרא את דורקהיים – שאין זו סוציולוגיה, ואת אותו הדבר ניתן היה לומר על דורקהיים כשקרא את ובר. זאת משום שהם הציעו שתי דרכים שונות להצדקת נוכחותה של הסוציולוגיה בהיכלי השן של האקדמיה.

דורקהיים החליט להוכיח שיש שיטה מדעית אחת לכל המדעים, וכי הסוציולוגיה מסוגלת ליישם את אותה שיטה בשדה המחקר שלה. והשיטה הייתה לדבוק בעובדות המציאות. דורקהיים הקדיש חלק ניכר ממאמציו הסוציולוגיים לניסיון להוכיח כי עובדות חברתיות הן עיקשות וקשות לא פחות כמו המציאויות שעמן מתמודדים פיסיקאים, גיאולוגים או ביולוגים, ולפיכך מדעים אלה למעשה אינם כה שונים זה מזה. וובר, בניגוד לו, אמר, "לא" –  לנו ממדעי הרוח יש שיטות שונות מאד מאלו של מדעי הטבע, אבל אין זה עושה אותנו לנחותים. נהפוך הוא, זה מקנה לנו יתרון. מדוע? יש לנו את יתרונם של הפיסיקאים המסוגלים לתאר בצורה ברורה ומדויקת מאד את תנועת האטומים, הם אולי יכולים להסביר את תנועת האטומים, אך אינם מסוגלים להבין אותה. בעוד שאנו, הסוציולוגים, מסוגלים להבין, אנו מסוגלים לדבר על מניעים למתרחש. במובן מסוים, אנו מסוגלים להעלות את הניתוח שלנו לרמה אחת מעל למה שמסוגלים לעשות במדעי הטבע.

כאמור, גישותיהם היו מנוגדות זו לזו בתכלית מבחינה זו של טבעה המדעי של הסוציולוגיה. אבל שניהם כיוונו אל אותו היעד. הם הצליחו פחות או יותר: הסוציולוגיה במובן מסוים אינה שונה ממדעים אחרים: לכולנו יש משרות אקדמיות, ואפילו תופסים מקומות מסוימים באותו הקמפוס, לכולנו מסלולי קידום, תארים שניים ושלישיים, וכולנו עוברים בזה אחר זה את אותם השלבים של קריירה מובנית, כך שאנו מסוגלים לשעתק את עצמנו. ככלות הכל, הפרוצדורה האקדמית היא מנגנון שעתוק עצמי. הסוציולוגיה יכולה לשכפל את עצמה…

אבל זה היה רק היבט אחד של ראשית דרכה של הסוציולוגיה – הצורך להצדיק את נוכחותנו בהיכלי השן. זו היתה נקודה חשובה מאד, שמסבירה די הרבה בתולדות הסוציולוגיה. אבל הנקודה המעניינת באמת שברצוני להציג בפניכם, היא זו: מה הייתה המשמעות, באותה תקופה, של "שיפור החברה" – בעת שבה הסוציולוגיה הצטרפה לשורות האקדמיה? היה זה עידן של גיבוש סדר. של בניית המדינה המודרנית, האומה המודרנית. יצירת סדר חדש על פי תפיסה מגובשת מראש, ואכיפתו על בני אדם שאלמלא כן היו מתקיימים זה לצד זה באופן כאוטי, המתארגן בכוחות עצמו, מקרי מאד ובלתי מתוכנן.

הסוציולוגיה נכנסה לתמונה והבטיחה לעזור. לעזור למי? לעזור למנהלי התהליך הזה. התהליך הזה אמור היה להיות מתוכנן. הוא היה אמור להיות נתון לפיקוח קפדני. והסוציולוגיה הציעה שירותים שככל הנראה תומצתו בצורה הטובה ביותר, מאוחר יותר, בסוף שנות השלושים [למאה שעברה], על ידי טלקוט פרסונס. זוכרים אותו? הוא היה הדיקטטור של הסוציולוגיה כשאני הצטרפתי. כולנו היינו חייבים לשרת אותו… גם האנתרופולוגיה היתה נתונה להשפעתו באותה התקופה. טלקוט פרסונס טען כי היעד, השליחות, של הפילוסופיה היא למצוא תשובה לבעיה ההובסיאנית. השאלה ההובסיאנית הייתה פשוטה מאד: כיצד ייתכן שכולנו, סובייקטים בעלי רצון חופשי – אנו מסוגלים לעשות דברים או לסרב לעשותם, מסוגלים לבחור –  איך אפשר שלפתע, שמתוך המערך המבוזר והמבולבל הזה של רצונות אינדיבידואליים, כולנו דבקים בדפוסים מסוימים שחוזרים על עצמם. מתוך תפזורת הבחירות האינדיבידואליות מתגבש סדר של דפוסים שחוזרים על עצמם, דפוסים שדורקהיים תיאר כ"עובדות חברתיות".

זה היה סוג השירות שהסוציולוגיה הציעה לגנרלים: איך להבטיח משמעת של אינדיבידואלים, של חיילים אינדיבידואלים. למנהלי המפעלים: איך לאכוף על הפועלים את שגרת פסי הייצור, למשל, של מדדי הזמן והתנועה של פרדריק טיילור[5]. למורים: איך לדאוג לכך שהילדים ישמרו על שקט בכתה ויקשיבו ויעשו שיעורי בית, וכן הלאה. איך להשיג את ההתנהגות הממושמעת, הסדורה והמונוטונית? זה היה דבר חיוני מאין כמותו לשמירה על הסדר. איך לרוקן מכל רלוונטיות את האינדיבידואליות של הסובייקט? את ההבדלים, את המאפיינים הייחודיים, שמבחינים בין אדם אחד למשנהו? ככלות הכל, ככל שהם דומים זה לזה, הם אינם זהים. איך להפוך את ההבדלים הללו לחסרי רלוונטיות לאחידות הקשר ביניהם? זה פחות או יותר המכנה המשותף של כל המאמצים הללו.

זה היה הזמן שבו המנהלים אחזו בהגה הספינה. הם אלה שניווטו את התהליך החברתי. מה פירוש הדבר לנהל? תפקידו של המנהל לשכנע או לכפות על אנשים בכל דרך שהיא לעשות דברים שמסיבה זו או אחרת הוטל עליהם לעשות. באופן בלתי נמנע, זה כולל גם את הצורך להשפיע על אנשים כך שיעשו דברים שאלמלא כן הם לא היו עושים. וזה גם התיאור הקצר של מצב האי-חירות.

אתם מכירים בוודאי את דקארט, את האבחנה הקרטזיאנית בין סובייקט לאובייקט. כל היוזמה, כל הכוח, כל מקור המשמעות נתונים בידי הסובייקט. וכל יתר העולם מורכב מאובייקטים שלא הייתה להם כל משמעות, לא היה להם כל מקום ראוי במציאות, לולא מלאכתם של הסובייקטים. המנהלים אינם אלא שיקוף, גילום של תפיסה זו של היחסים בין בני אדם.

בסוף שנות השלושים, שוב – זמן קצר לפני שהצטרפתי לשורות הסוציולוגים –  חיבר ג'יימס ברנהם[6] ספר קצר שעורר הדים עצומים במדעי החברה של אותה תקופה, על המהפכה הניהולית. הספר התפלמס עם מרקס אשר טען שבעלי אמצעי הייצור הם אדוניה האמיתיים של החברה. מי שאמצעי הייצור בבעלותו, בתנאי המשטר הקפיטליסטי, שייך למעמד הגבוה ביותר בחברה ולמעשה מכתיב את גורלה. ברנהם ערער על התפיסה הזו וציין שמרגע שבעלי אמצעי הייצור התעשרו, הם יכולים היו להרשות לעצמם חיים קלים, חיים נוחים, והם לא ראו כל סיבה מדוע עליהם להמשיך ולנהל בעצמם, באופן אישי, את הכפופים להם. הניהול הוא עסק לא נעים, הוא לא פופולארי, מעט מאד מנהלים הם אהודים והם מעוררים התנגדות רבה. על כן הם שכרו את שירותיהם של מנהלים כדי שיעשו את העבודה המלוכלכת בעבורם; דרישתם היחידה היתה שההסדר יניב בעבורם רווח גבוה ככל האפשר.

ברנהם טען שמהפכת הניהול התרחשה כאשר מנהלים ששכרו אותם במקור לעבודה הפכו לבעלי האחוזה בעצמם. הם החזיקו בכוח האמיתי. ואין זה רחוק מהאמת, כיוון שסוד הכוח והשלטון המודרני גלום במלאכת הניהול – לגרום לאנשים לעשות את אשר אלמלא כן לא היו עושים. לסווג אותם לקטגוריות, להטיל עליהם תפקידים מוגדרים, וכן הלאה.

על כן כיניתי את הסוציולוגיה של אותם הימים "מדע האי-חירות". אנחנו פשוט יעצנו לאחרים כיצד להפוך אנשים בעלי ברצון חופשי למה שאטיין דה לה בואסי[7] (אודותיו ניתן ללמוד ממונטיין[8]) כינה עבדים מרצון. דה לה בואסי טבע את הביטוי במסה על השתעבדות מרצון – אחד הספרים החשובים ביותר בעת החדשה. . הכוונה לאנשים המכפיפים את עצמם מרצונם לאחרים. זו הייתה התכלית. מסיבה זו או אחרת, הסוציולוגיה היא זו שערכה כמשנה סדורה את שלל הדרכים בהן ניתן לעשות זאת.

*    *    *

זה היה השלב הראשון, וכעת אנו בשלב השני. ואיני יודע אם הבחנתם בכך אם לאו, בשנות התשעים, לפני עשרים שנה פחות או יותר, נשמעה זעקת מחאה בקרב הסוציולוגים –  אותה היטיב לנסח ראש ההתאחדות הסוציולוגית העולמית לשעבר מייקל בוראווי – כי הסוציולוגיה הולכת ומאבדת מגע עם הזירה הציבורית. למעשה, הוא טען שהשירות שהסוציולוגים התרגלו לספק ללקוחותיהם בזירה הציבורית אינו מבוקש עוד. אני טוען שאם ביקוש זה החל להיעלם לפני 20-30 שנה, הרי שהיה זאת בגלל מה שניתן לכנות המהפכה הניהולית השנייה.

אם נלך בעקבות אורח החשיבה של ברנהם, הרי שהיה זה צפוי – לפחות תיאורטית ובדיעבד – שאם ניהולם של אחרים אינו מלאכה נעימה, אם היא מעיקה מאד ואפילו מייאשת, הרי שמרגע שהמנהלים נטלו לידם את מוסרות השלטון, מדוע שימשיכו לנהל בעצמם? הם היו יכולים לעשות מה שעשו בעלי אמצעי הייצור בעבר ולשכור את שירותיהם של אנשים אחרים שיעשו את מלאכתם במקומם.

וזה בדיוק מה שקרה במהפכה הניהולית השנייה: המנהלים חדלו לנהל, והפכו את כולנו ליחידות המנהלות את עצמן. כעת מוטלת עלינו החובה לעשות סדר. תפקידנו להתמודד עם בעיות קשות שמתעוררות בתחומי הפעילות שלנו, למצוא להן פתרונות, ולספק לבוסים שלנו את התוצאות כשהן מוכנות לגמרי. וזה מה שיכריע בשאלה אם נמשיך לעבוד או אם נפוטר. בשפה התקינה פוליטית של ימינו מכונה הדבר "האצלת סמכויות" – גלגול המטלות מלמעלה למטה. מעתה, כל אחד ממכם, בפקודה, לא מתוך בחירה, מהווה בעת ובעונה אחת כנסת  משל עצמו, ממשלה משל עצמו, בג"ץ משל עצמו –  עליך לנהל את מה שאנתוני גידנס[9] כינה הפוליטיקה של החיים. הכרעות שבעבר היו מתקבלות בחלונות הגבוהים, כך שתפקידך לא היה אלא לבצע, חולחלו למטה לרמת הפוליטיקה של החיים. כפי שאמר הוגה חשוב אחר, אולריך בק[10], כעת מוטל על האינדיבידואל למצוא פתרונות אינדיבידואליים לבעיות שיצרה החברה.

מדובר במשימה כבירה! כולנו אינדיבידואלים על פי צו מגבוה, במובן זה שאם ניכשל לא נוכל עוד להאשים איש. נשללו מאיתנו המותרות הללו שאפילו אייכמן נהנה מהן: "אני קיבלתי פקודות!" על כן זו משימה קשה מאד. והיא נעשית כה קשה כיוון שמציאת פתרונות אינדיבידואליים פירושה מציאת פתרונות שלא ניתן ליישמם בעזרת המשאבים שעומדים לרשותך. בדרך כלל, בנסיבות הרגילות, משאבים אלה מצומצמים בהרבה מהנדרש על מנת להתמודד באמת ובתמים עם בעיות חברתיות. אני טוען שפתרונות רדיקליים לבעיות חברתיות יכולים להיות רק פתרונות חברתיים, לא פתרונות יחידניים. פתרונות יחידניים מזכירים לי עצה שניתנה בעידן ההיסטריה סביב המלחמה הגרעינית בארה"ב – כשכולם ציפו לפיצוץ בכל רגע – לקנות לעצמנו מקלטים משפחתיים. פתרון זה של בעיות חברתיות באמצעים יחידניים משקף את אותה גישה כללית עליה אני מדבר.

*    *    *

מבחינת הסוציולוגיה, ההשלכה הראשונה של מצב משתנה זה – של האינדיבידואליזציה, הדה-רגולציה, ההפרטה הזו של בעיות שבעבר נחשבו נתונות לאחריות החברה – הייתה, כפי שכבר ציינתי, שאיבדנו קשר עם הזירה הציבורית. בגלל שמנהלים לא נזקקו יותר לשירותינו. המנהלים בני הדור החדש הם אנו עצמנו. מוטבי השירותים האפשריים שהסוציולוגיה יכולה להציע הם האינדיבידואלים האנושיים הניצבים מול המשימה הכבירה הזו – שימוש בכושר ההמצאה היחידני, בידע יחידני, במשאבים יחידניים, כדי למצוא תשובות לאתגרי החיים של ימינו.

לדעתי אין זה משבר בסוציולוגיה. נהפוך הוא – מדובר בראשיתו של עידן חדש ומופלא! סבורני שמעולם בעבר, בתולדות הסוציולוגיה כפי שהן זכורות לי, לא היתה לנו הזדמנות להציע שירות כה יקר ערך לאנשים כה רבים. איני טוען שביכולתנו למצוא תרופת פלא, פתרונות יחידניים לבעיות חברתיות. זה בלתי אפשרי. אני טוען שביכולתנו לסייע ליחידים, להראות להם מה מסתתר מעיניהם. מה המנגנונים שבפועל מכתיבים את מצב חייהם מראש. מה מבחין בין האופציות המוצעות להם.

מדובר במצב חדש, בביקוש חדש דחוף מאד, שהסוציולוגים יכולים לתת לו מענה. אבל כדי לעשות זאת, עלינו לשנות כמה הרגלים. הרגל אחד – גם זאת אני זוכר מילדותי: מורינו שבדרך כלל היו נחמדים, נבונים והומאניים מאד, אמרו לנו שמשימתה של הסוציולוגיה היא לתקן את השכל הישר. הנחתם הייתה שאינדיבידואלים, גם אם אינם טיפשים לחלוטין, לכל הפחות אינם נבונים די הצורך. ולפיכך, ההיגיון הבריא שלהם לרוב חולה. על כן מוטל עלינו לשכנעם שהם טועים, שאנו צודקים. עכשיו תשכחו מכל זה: במקום לתקן את השכל הישר עלינו לדבר איתו בגובה העיניים. מתוך שוויון זכויות. פירוש הדבר להניח מלכתחילה שהתוצאה של דיאלוג זה, של השכל הישר או ההגיון הבריא הזה, אינה נתונה מראש, שאין מדובר כאן רק בהעברת המסר שלנו או במחיקת דעות שגויות מהדו-שיח. אלא שבבואנו לנהל דו-שיח, נהיה מוכנים להסתכן בכך שתוכח טעותנו. שתפיסתנו את תנאי החיים האנושיים, התפיסה שאותה למדנו, אולי שגויה. אנחנו נכנסים לדיאלוג זה תוך שאנו מקבלים על עצמנו את תפקיד המורה והתלמיד בו-זמנית, על מנת ללמד אך גם כדי ללמוד.

לסיום, אציג לכם כמה היבטים שמייחדים את סוג הדיאלוג שאני מציע לכם מסוגים אחרים שאתם מכירים מהסמינרים שלכם שבהם כולם רוצים רק להוכיח שהם צודקים וכל היתר טועים. סוג הדיאלוג שאני חושב עליו מתנהל לפי כללים אחרים. עלינו להיות מעורבים בשיחה מתוך גישה של שיתוף פעולה. מתוך חתירה לאותה מטרה של בירור משותף של הסוגיות. ולא לכפות את דעתנו הר כגיגית. עלינו לנסות להכביר ככל האפשר את מספר הקולות הנשמעים בדיאלוג, במקום לצמצמם בהדרגה. עלינו לנסות להרחיב את מרחב האפשרויות במקום לחתור לתמימות דעים. מעל לכל, אני גורס שעל כולנו לפעול מכוחה של השאיפה להניע את השיחה, להמשיכה, במקום ללחוץ על הבלמים ולהביאה לעצירה מוחלטת.

כל אלה שופכים אור אחר על טבעה של העבודה הסוציולוגית, ואני מודה מראש, מתוך ציפייה לקולות המחאה שלכם, שאיני מבטיח לכם חיים קלים. אני חושב שקשה מאד לקיים סוציולוגיה כזו – אין ספר חוקים שניתן לשנן, אין מדריך שניתן להיוועץ בו – יחד עם זאת, אני מאמין בכל מאודי שזהו אתגר כביר: להפוך את הסוציולוגיה למכניסת אורחים, שימושית, ומועילה לאנושות.

____________________
שאלה 1: אני רוצה לשאול על משהו שהציק לי מאז הרצאתך הקודמת, בכנס [הסוציולוגי]. מישהו שאל על אוטופיה אינדיבידואלית. על אוטופיה אישית בעולם הפוסטמודרני. ורציתי לדעת אם תוכל לומר לנו מה דעתך על חיים כאינדיבידואל עם מחשבות משל עצמך, ואיך אפשר להוביל את זה צעד אחד קדימה אל החברה? אולי תוכל להסביר איך פותרים את התסבוכת הזו?

באומן: זה מאד קשה. בהתחשב בעובדה שכל הכלים המסורתיים של פעולה קיבוצית, כמו גם של פעולה יחידנית, אינם נחשבים עוד מהימנים. כולכם יודעים זאת היטב, איני מחדש לכם כאן. העולם סובל כיום ממשבר של הדרכים המבוססות שהוכחו בעבר לפעול בצורה אפקטיבית בחברה. דיברנו על הקושי שבהעלאת פעולה יחידנית לרמה של השפעה כלל-חברתית ממש. המשבר נגרם בדיוק מסיבה זו.

אני קורא לתקופה שבה אנו נמצאים תקופת ה"אינטר-רגנום". רעיון האינטר-רגנום (תקופת בין המלכים) לקוח מכתבי טיטוס ליוויוס,[11] שתיאר את המלך האגדי הראשון של רומא, רומולוס. כשהוא מת בגיל 37 – בהתאם לתוחלת החיים הממוצעת ברומא העתיקה – מעטים היו האנשים ברומא [שהכירו] את העולם שקדם לו. הם היו מורגלים לעובדה שחיים בעולם פירושם לציית לרומולוס.  הוא נותן את כל ההנחיות הדרושות לחיים. ולפתע פתאום הוא נעלם. כיוון שלא היה הליך קבוע של הכתרת מלכים חדשים, מלך חדש לא נראה באופק. עד שנבחר המלך הבא, נוּמה פּוֹמְפּיליוּס.

אנטוניו גראמשי[12] עדכן את הרעיון של ליוויוס, והגדיר את תקופת האינטר-רגנום כזו שבה דרכי הפעולה הישנות אינן מועילות, עוד בעוד שחדשות טרם הומצאו. על הסוציולוגים החדשים מוטל אפוא לגבש דרכים חדשות לפעולה קיבוצית כתחליף לישנות. בגלל שהישנות אינן אפקטיביות עוד. ממשלות, מפלגות, שיטות בחירות, דמוקרטיה – כל מה שהמציאו אבות-אבותינו בדיוק כדי שהפעולה הקיבוצית תועיל לחברה נחשד כמוגבל עד כדי נכות. ואמנם, בחדשות הולכות ומתרבות ידיעות על כן שאופני הפעולה הישנים מוכתבים מאחורי הקלעים על ידי סחר סוסים, שחיתות, שוחד.

המשבר האחרון פרץ בספרד: לפתע הם גילו שתנופת הבנייה הכבירה, לכאורה – שנחשבה בעיני רבים להצלחה גדולה של הנמר האירופי החדש – לא היתה מבוססת אלא על שחיתות של מפלגות הימין והשמאל כאחת. ואיש לא חמק ממעורבות. תופעות מסוג זה חוזרות על עצמן בשיטתיות מחרידה, בכל רחבי העולם, ומסוקרות בטלוויזיה ובעיתונות.

אם נרד מרמה זו ונתקרב לרמת הפרט, איך זה מיתרגם? זה מיתרגם לקהילה הקטנטנה, שבה אנו מרגישים מוגנים, בטוחים בתהליך קבלת ההחלטות שלנו, כמו במפגש זה. אין מדובר בכל הקהילות, תהליך זה מתקדם במהירויות שונות במקומות שונים, אך בכל מקרה הקשרים בין בני אדם שיוצרים את הקהילה נשברו או שהם נחלשים בכל אתר ואתר.

לעומת זאת, הדבר השני שאנו מרגישים לאחרונה הוא המציאות של סולידריות אנושית. אני חושב שהתנועות הללו, כמו תנועת כיכר תחריר, כמו אוקופיי וול סטריט, כמו שדרות רוטשילד, מהוות גילויים של מה שאני מכנה פרץ הסולידאריות [explosive solidarity]. אותה סולידריות שחסרה בחיי היומיום, במקום העבודה – היכן שעובדים ותיקים נאלצים להתחרות זה עם זה. כשעזבתי את ישראל, נדמה לי שזה היה ב-71', 70% מכל העובדים בישראל היו חברי הסתדרות. כעת הם מונים רק 20%.

מהקהל: חלק מזה נובע מהעובדה שיש הסתדרות אלטרנטיבית.

באומן: לא. זאת בעצם סולידריות אלטרנטיבית! אתם מכירים את נטייתי לחלק את תולדות המודרניות לשלבים מוצק ונוזלי [solid/liquid phase]. השלב המוצק היווה מבחינות רבות את אחת התקופות המסוכנות ביותר בתולדות האנושות. אבל המודרניות המוצקה יצרה מבנים חברתיים שפעלו כמפעל סולידריות. לעומת זאת, המבנה החברתי שלנו המעורער מאד וחסר היציבות, אם בכלל נשאר ממנו משהו, אינו אלא מפעל של חשדנות ותחרותיות, שחותר נגד הסולידריות.

אני חושב שאלה שבאו לכיכרות העיר ונשארו בהן מספר שבועות הונעו על ידי הרצון לחוות סולידריות. כל עוד ההפגנה נמשכה, שררה תחושה נפלאה וחמימה של אחדות השורות: כולנו מאוחדים ושוכחים את ההבדלים בינינו, משעים אותם, הופכים אותם לחסרי רלוונטיות לפעולה משותפת החותרת ליעד משותף.

אינני בטוח שאלו הן בדיוק הדרכים החדשות לפעולה קיבוצית. למעשה, אני די סולד מהפן הזה של המחאה: בעוד שכל כלי התקשורת העולמיים זיהו היטב את כיבוש וול סטריט, המקום היחיד שבו התנועה לא זכתה להתייחסות היה וול סטריט עצמו. שם ממשיכים העניינים להתנהל כאילו דבר לא אירע. איש לא הביא בחשבון את העובדה שמישהו מפגין בחוץ.

כך שאיני בטוח שזו הדרך הנכונה, שכבר מצאנו אותה – כלומר להעמיד פנים שזוהי אוטופיה חברתית ולא פרטית. האוטופיה הפרטית היא הכוונה שנרמזת לנו דרך תהליך האינדיבידואליזציה: "תשכחו מטובת החברה, זה חסר סיכוי. פשוט תחשבו על שיפור המקום הקטן שלכם בתוך החברה. לא ניתן להתיר את סבך החברה, היא אינה מכניסת אורחים, ועל כן צרו מקום משלכם שיהיה מנותק מהשאר, נעים ונוח יחסית, בעבורכם ובעבור יקיריכם".

זו בדיוק הבעיה! אנחנו מחפשים דרכים כאלו שיאפשרו לנו לכל הפחות להעמיד פנים שאנחנו מחפשים היכן קבורה האפקטיביות של הפעולה ברמה החברתית, ברמת הסולידריות של קבוצות חברתיות. לדעתי עדיין לא מצאנו אותה. צר לי לומר זאת, אך טרם הוכח אחרת. אבל זה מראה שאנחנו חותרים ליעד הזה. התחזית שלי היא שחיפוש זה יימשך. איזו צורה בדיוק ילבש? בינתיים קשה מאד לומר.

 

שאלה 2: התחלת לדבר על סולידריות, על הספונטניות שלה, על התפרצותה, אלא שאני מעוניינת לשאול על חיי היומיום. מחקרי מראה שבהחלט יש דרכים חדשות ליצור "אנחנו". ואני מסתמכת במידה רבה על רעיון ה"תת-פוליטיקה" של אולריך בק – כשרבים עושים משהו ביחד, וזה שונה מהאופן בו פועלות הרשויות, זה יכול לחולל שינוי. ויחד עם זאת, כשמסתכלים על מהגרי העבודה למשל, הם עדיין נאבקים בגבולות המדינות. והם עדיין לא יכולים להתגייס ולהפוך למעמד בחברה. או המקרה של נשים המוטרדות מינית בידי מעבידיהן. הן ממוצבות במקום שבו הן בהכרח הקורבנות. הן לא באמת יכולות לעשות משהו. השאלה היא – בלי אותן נקודות ספציפיות בהיסטוריה שאתה רואה בהן "פרץ" – כיצד ניתן לשנות, בחיי היומיום, את מקומו של הפרט? כיוון שאיננו חופשיים באמת. אנחנו עדיין ממוצבים במקום ספציפי כלשהו, כלכלי, אתני, מגדרי וכו'.

באומן: השאלה החשובה והקשה ביותר – כבר דיברתי על המשבר אליו נקלע הממסד הפוליטי ברמת המדינה, על המחסור במשאבים, ביכולות לפעול ברמת הפרט – נוגעת לרמת הביניים שבה טרם עסקנו. לא ניתן לצפות להרבה, ובפועל גם איננו מצפים מממשלות שיקיימו את הבטחותיהן; ובה בעת לא ניתן להסתמך על הפרט. עלינו לפעול ברמת הביניים, ברמת הקהילה, ברמת השכונה.

השכונות נחלקות היום לשני סוגים: סוג אחד של קרבה פיסית מסורתית, אבל יש גם את פייסבוק, יש את טוויטר, אז יש גם שכונות שאינן תלויות במרחק או במדינה – מדובר בסמיכות וירטואלית. יש דרכים רבות ליצור קולקטיב של אנשים שהוא חזק דיו כדי לפעול.

אך ישנן בעיות יסוד. לפני 40-50 שנה עברנו בצורה קיצונית למדי מחברה של יצרנים שעודדה שיתוף פעולה (מעצם הגדרתה, כיוון שייצור מחייב שיתוף פעולה) לחברה של צרכנים. והצרכנות, על פי הגדרה, מקדמת בדידות. לא ניתן לצרוך באופן קיבוצי. גם אם כולם יושבים מסביב לשולחן, עדיין כל אחד מבצע פעולות צריכה אינדיבידואליות, ומכניס את המזון לתוך פיו שלו. הדבר אינו מקדם בהכרח סולידריות.

ניתן לומר רבות על החברה הצרכנית, אך אתמקד בנקודה אחת מרכזית: הקולוניזציה, בזה אחר זה, של תחומים שונים של החיים האנושיים בידי שווקים צרכניים, בנסיון לגרוף הון מתוך צרכים ומאוויים אנושיים. מדובר בגורם חזק מאד שפועל נגד הסיכויים לחדש או לשקם את הסולידריות האבודה.

אם אנו באמת אחראים, אם אנו באמת מעוניינים להתמודד עם המצב הנוכחי, עלינו להניח ששום דבר רדיקלי לא יעזור מלבד מהפכה תרבותית של ממש: התנתקות מאורח החיים הצרכני שמזהה את החתירה לאושר, את הכבוד האנושי, עם שופינג. אנו קונים את כבודנו. אנו רוכשים את אושרנו. על כן שומה עלינו להתנתק ולהתחיל לנוע בכיוון אחר, דרכים לאושר שנשכחו זה מכבר. דברים שאי אפשר לקנות בחנות: כמו מלאכה נאמנה, חוג החברים, האהבה, עזרה הדדית, שכנות אמיצה –  העמידה האיתנה על הקרקע בזכות המשאבים הפשוטים האלה.

השווקים הצרכניים מקנאים מאד ביכולתנו להפיק אושר ממקורות כאלה שאינם שיווקיים. ועל כן הם עושים כל שביכולתם – לעתים בכוונת מכוון, ולעתים  פשוט על דרך האינרציה כדי שנשכח את מלאכת היד הקדומה הזו של יצירת אושר.

אבל ישנם סימנים לכך שאנשים מחפשים דרכים לשחזר אותה. איני יודע אם שמעתם על תנועת המזון האיטי שראשיתה באיטליה: תגובת נגד למזון המהיר – שחזור החדווה מאכילת מנות שאינן בהכרח מנות גורמה, גלגולן על הלשון, בחברה נעימה מסביב לשולחן. לא להסתתר במשרד ולבלוע מזון שגרתי. גם אם אתה עשיר מספיק לקנות מזון לאניני טעם, עדיין אתה שולל מעצמך את כל החברותא שהיא בעצמה מקור לאושר.

הסתעפות של התנועה הזו מכונה Cittaslow [צ'יטה = עיר], המטפחת חיים עירוניים איטיים. לא רק אכילה איטית בחברה נעימה, אלא ערים שבמקום להתהדר בגורדי השחקים שלהן, שואבות סיפוק ממרחבים ציבוריים שמזמינים אנשים להיכנס, להישאר, להתקרב, לומר שלום, לפתוח בשיחת חולין – מקומות שקורעים מעל פנינו את מסכת הניכור, בכך שהם מעודדים דו-שיח.

כל אלו הן רק דוגמאות לתופעה שבאחרונה זכתה לכינוי conviviality [צוותא]. הכוונה לאורח חיים שהוא היפוכה של הצרכנות. וזה חשוב מאד, לא רק מנקודת המבט של האושר והכבוד של יחידים, אלא גם מנקודת המבט של קיימות כדור הארץ. כיוון שלא ניתן להמשיך באורח החיים הצרכני עד בלי די. המשבר הכלכלי של ימינו הוא המחיר שכולנו משלמים על שלושים שנות אורגיה צרכנית, שבמהלכן בזבזנו כספים שלא השתכרנו. זהו פחות או יותר הסוד של ה"בום" הכלכלי של שלושים השנה האחרונות – פשוט בזבזנו את כספי נכדינו ונינינו. ניניכם שטרם נולדו כבר שקועים בחובות! חובות שאתם השארתם להם. זה מזכיר את הפסוק המקורי מהמקרא. אבל הפעם, גם הפעם, האחראים לכך הם בני האדם, ללא עזרת הנחש.

חיים בצוותא – זו לדעתי התשובה. אבל אני חוזר ואומר, זה מחייב לא פחות מאשר מהפכה תרבותית.

 

שאלה 3: בספרך ובהרצאתך אתה מדבר על השינוי בדפוסי העבודה המודרניים ובמשמעות של מעמד הפועלים ומפלגת העבודה. אתה מדבר על המודרניות הנוזלית כדה-קונסטרוקציה, כפירוק של המודרניות. ראשית, האם אתה רואה את התקופה העכשווית כהבנייה הבאה של המודרניות, ואינך מוצא אבני בניין חדשות ומספיקות במקום אלו שפורקו? שנית, אתה משתמש במלה "מודרניות", אתה מדבר על מודרניות נוזלית, הוגים אחרים מדברים על פוסטמודרניות, ובכך אתה משתמש במודרניות כנקודת מוצא, הכל מתייחס וקשור למודרניות. לדוגמא, אתה מדבר על מזון איטי כאנטי-תזה למזון המהיר, בעוד שניתן לראות במזון האיטי כתחייה של אלפי שנות בישול. מדוע אפוא להסביר הכל במונחים של שינוי במודרניות, במקום במונחים של תקופה חדשה, או לדבר על "מודרנויות", או לנקוב בשם חדש לתקופה חדשה, ולא לתאר זאת כדוגמא לשינוי [באותה תקופה של מודרניות]. בכך שאתה משתמש במלה "מודרניות", אתה אומר לנו שאנחנו שומרים על הקיים ורק משנים אותו. אין חידוש מהותי, אלא רק שינוי קטן.

באומן: אני מסכים אתך, מדובר בבעיה. על פי הגדרה, "מודרניות" היא דווקא פשוטה מאד. מודרניות היא המצב של מה שאני מכנה מודרניזציה כפייתית, אובססיבית וממכרת. באמת, יש בזה משהו, במיוחד מבחינתי, בגלל שכשאני למדתי סוציולוגיה, נאמר לי שמודרניזציה היא תהליך שמוביל למודרניות. אנשים היו מבקרים במקומות כמו לבנון והמזרח התיכון, או מקומות אחרים, והיו מנסים לכמת את דרגת המודרניות שהושגה לפי מדדים שונים. אני חושב שמדובר בחישוב שגוי, פשוט מכיוון שהרעיון של מודרניות בלי מודרניזציה – המצב הסופי שלאחר המודרניזציה, מודרניות ללא מודרניזציה של עצמה – משול במידה רבה לרעיון של רוח שאינה נושבת, או נהר שאינו זורם. מדובר בתרתי-דסתרי, זה בלתי אפשרי.

המודרניות מתקיימת, ועד כה אמנם התקיימה, רק כל עוד איננו מרוצים מהקיים ותמיד רואים מקום לשיפור ורוצים להחליף את הקיים במשהו אחר. וזה התחיל מראשית העת החדשה, או מהמודרניות המוקדמת ביותר: מרקס ואנגלס[13], שני צעירים מחבל הריין. הם היו בשנות העשרים לחייהם ואמרו שכל המוצק נמס, כל הקדוש טמא; מאד עניין אותם כל מה שהתרחש סביבם, הם ממש התפייטו כשדיברו על התהליך הקפיטליסטי של הרס המשטרים הישנים.

כבר מלכתחילה, מוצקים – מבנים, הרגלים, מנהגים ומוסדות מוצקים – נמסו. זה היה האות למודרניות. מנקודת מבט זו, אכן דבר לא השתנה מאז. אלא שיש הבדל משמעותי אחד: המודרניות הישנה ביקשה להמיס את המוסדות הישנים כדי להחליפם במוסדות חדשים שיהיו חסינים ועמידים, ולא יימסו. על כן המוצקים נמסו לא משום שהיו מוצקים, אלא בגלל שלא היו מוצקים דיים. הרעיון היה להחליפם במה שלאונה בטיסטה אלברטי[14] כ"מצב של שלמות". הוא תיאר את מצב השלמות כמצב שבו כל שינוי נוסף יוכל רק להרע. מדובר במצב של יציבות, קפיאה על השמרים, הנאה מהישגי העבר, משק יציב שמשעתק את עצמו מונוטונית כיוון שכבר סיפק את כל צרכי האדם – מצב שמעבר לו איננו רוצים וגם איננו יכולים להתקדם. זוהי המודרניות המוצקה.

כיום, ההפך הוא הנכון. בארצות הברית של אמריקה, אדריכלים לא יקבלו אישור להקמת בניין חדש, אלא אם כבר צורף אליו אישור לפירוק הקיים. כיוון שאיננו בונים עוד קתדרלות גותיות. הם מודעים עד כאב, ליתר דיוק מרצון, מהתלהבות, לכך שכל מה שהם עושים הוא רק עד להודעה חדשה.

ניתן לומר על המודרניות הנוזלית שהמוצקים, או הדברים שמאיימים להפוך למוצקים, הם שנואים, כיוון שאנשים מפחדים שאם משהו יתמצק, הדבר יגביל את חירותם העתידית. זו הסיבה לכך שצעירים מתלבטים ככל שהם רק יכולים, דוחים ככל שניתן את בחירת המקצוע שלהם. בגלל שפרופסיה פירושה צמצום האופציות, הם רוצים להיות אוניברסליים, לשמור את כל האופציות פתוחות לזמן רב ככל האפשר. וזו הסיבה לכך שנישואין מאבדים מהפופולריות שלהם בהשוואה למגורים משותפים. בטוח יותר רק לגור יחד – מי יודע מה יילד יום? אולי אני אמצא דשא ירוק יותר מעבר לגדר? אם אתחתן ידיי יהיו קשורות ויהיה לי קשה יותר לעשות זאת. עדיף שנגור יחד קודם ונראה לאן זה מתקדם! זוהי פחות או יותר הסיסמא. כמובן שטמון בכך אלמנט של הרס עצמי, כיוון שכשאתם מחליטים להיות מקודשים זו לזה לנצח, אפילו ריבים גדולים יוכלו לבוא על פתרונם, בגלל שתהיו מעוניינים לשמור על הזוגיות שלכם בכל מחיר, בעוד שאם רק תחליטו לגור ביחד, כל ריב קטן יתנפח מייד לממדי משבר והשקעה בפיוס תיתפס כמיותרת לנוכח מרחב האפשרויות בשוק הבשר.

כפי שאתם רואים, תרבות חדשה הולכת ומתהווה בהשפעת התנאים הפוליטיים והכלכליים המשתנים. קחו למשל את הגירושין הרבים. שיעור הגירושין עולה בכל מקום. אבל ברצוני לדבר על הגירושין המשמעותיים שבין עוצמה לפוליטיקה. בדברי על עוצמה כוונתי ליכולת לגרום לכך שדברים ייעשו. יש לי עוצמה, או סמכות, פירוש הדבר שאני יכול לעשות דברים. הפוליטיקה פירושה בעיניי היכולת להחליט אילו דברים אמורים להיעשות. במשך חלק ניכר מההסטוריה המודרנית, אנשים האמינו שבני הזוג עוצמה ופוליטיקה גרים באותו בית. לבית הזה קראו מדינת לאום. מדינת הלאום היתה ריבונית בשטחה, והיו לה הן העוצמה – יכולת כלכלית, תרבותית ואחרת לגרום לכך שדברים ייעשו – והן, תודות למנגנון הפוליטי שהמציאו ושכללו אבות אבותינו, היכולת להשתמש בכלים ומכשירים פוליטיים כדי לקבל את ההחלטה הנכונה.

כיום בני הזוג גרושים, במובן זה שהעוצמה במידה רבה התאדתה מרמת מדינת הלאום אל הטריטוריה הגלובלית. אני סבור שהריבונות הטריטוריאלית של כל מדינה, וגם החזקות שבהן, היא במידה רבה והולכת אשליה. מעט מאד מדינות, אם בכלל, הן באמת ובתמים ריבוניות מבחינה צבאית, כלכלית ותרבותית. בנסיבות אלו, הבעיה הגדולה שמתעוררת בימינו אינה כל כך מה צריך לעשות, אלא מי אמור לעשות. מי מסוגל לעשות? גם אם היינו יודעים בדיוק מה צריך לעשות, השאלה הגדולה תהיה מי מבין המוסדות הקיימים, אם בכלל, מסוגל לקבל על עצמו משימה שכזו.

מצד אחד, יש לנו עוצמה משוחררת משליטה פוליטית, ומצד שני יש לנו פוליטיקה שסובלת ממחסור כרוני בעוצמה. אם לא נצליח לזווג מחדש את העוצמה והפוליטיקה, נמשיך לסבול מאימפוטנציה פוליטית, תחושה שמרחיקה רבים מפעילות פוליטית. מדוע שאכלה ימיי בזירה הפוליטית? אם אני מחפש ריגושים, מוטב שאלך להיכל נוקיה. מכל מקום, איני רואה מה ניתן להרוויח ממעורבות פוליטית, שאינה אלא ברברת ללא עשייה ממשית.

 

שאלה 4: שאלתי נוגעת לקשר בין אינדיבידואליות לזהות. תוכל להרחיב בנוגע לאופן שבו כוחות האינדיבידואליזציה וההפרטה השפיעו על הזהות בימינו? על הזהות האינדיבידואלית? על העצמי? על תהליך גיבוש הזהות?

באומן: אריק הובסבאום[15] ציין שהזהות החלה להיות בעיה מרגע שהקהילה חדלה להיות בעיה. הקהילה נעלמה מאוצר המלים הציבורי ברגע שהחלה לחשוב על זהות. ואת צודקת כשאת מניחה שבדומה לכל כך הרבה בעיות אחרות בחיים החברתיים, סוגיית הזהות עברה בינתיים הפרטה ואינדיבידואליזציה – זו רק עוד אחת מהמשימות הנוספות. הן מעבר לקהילה והן מעבר לזהות, יש את סוגיית השייכות. לאן אני שייך? זו השאלה בה"א הידיעה.

התשובה, לפחות עד לפני זמן מה, הייתה הקהילה שבה נולדת, זו שמוכתבת לך עם לידתך. עומדת לך זכות אבות, או שמלידה קופחת, יהא המקרה אשר יהא. זה מה שהגדיר אותך. כשהייתי איש צעיר – לפני המון זמן – קראתי את ז'אן-פול סארטר,[16] איני יודע אם אתם עדיין קוראים אותו. הוא אמר שלא מספיק להיוולד במעמד הבינוני, עליך לעצב את חייך בהתאם לתבנית המעמד הבינוני. לחיי המעמד הבינוני הייתה רשימת מצאי שלמה של מתכונים, כך שידעת בדיוק מה עליך לעשות כדי להשתייך למעמד הבינוני. לא היו כל ספקות. היו חוקים חברתיים שנחרתו בסלע, הוראות שימוש מקודשות.

רעיון הזהות נהיה כה פופולרי והוא מעסיק אותנו כל כך פשוט מכיוון שהשורש הבטוח הזה של השייכות נעלם. היום צריך לעשות די הרבה כדי להשתייך. אפשר אולי לקבל בעניין הזה עזרה ממרק צוקרברג, שהעניק לנו את פייסבוק. היום אתה יכול לבנות את הקהילה שלך תוך כמה שעות, אבל איזו מין קהילה זו? מה הערך של תחושה מנחמת זו של שייכות? כמובן שאין לזה ערך. תחושת השייכות מחייבת הרבה יותר מאמץ, ואין די בחברים בפייסבוק לשם כך.

אני חושב שנעצרת באמצע הדרך בשאלתך – את צריכה לשאול לא על זהות אלא על הזדהות. בגלל שהזהות אינה אלא אידיאל. כל הנקודה היא שבתנאי המודרניות הנוזלית של היום אנו נאלצים לעסוק באופן מתמיד בתהליך של הזדהות שלעולם אינו מסתיים. מדובר באתגר שנמשך לאורך כל מחזור החיים. פשוט בגלל שהתנאים הסביבתיים של הרעיון משתנים, שלא לדבר על שינויי האופנה המתחוללים במהירות מסחררת. מה המקום הכי אופנתי שבו כל מי שמחשיב את עצמו צריך להיראות? חייב להיראות? כשחייתי בישראל זה היה רחוב דיזנגוף. אך לא עוד! עכשיו צריך ללמוד מקומות חדשים שבהם עליך להראות את פרצופך. גם אם נניח בצד את שאלת האופנה, יש את כל שאלת התקינות הפוליטית. מה היעדים שראוי לחתור אליהם? ומה ראוי לגנאי? במה כדאי להשקיע מאמץ? הכל משתנה! כך שלשאלת ההזדהות, שאלת הבחירה בזהות וגיבושה לבנה אחר לבנה לעולם אין תשובה חד-משמעית.

בדרך כלל, גם כשבסוף אתה משיג את מטרתך ומצליח לגבש זהות מדגם X-21, אתה מגלה שדווקא זהות מדגם X-22 היא מחויבת המציאות, ושעליך לשוב ולהשתנות. לא הספקת להרגיש מרוצה וגאה על כך שיש לך אייפון 4 והנה הושק האייפון 5, ועליך להשליך את המכשיר הישן ולרכוש את החדש. ואין סיכוי משמעותי לאושר כיוון שבקרוב מאד יושק אייפון 6, ותיאלץ להתגרש מאהובך האייפון 5.

כמובן שאני קצת מתבדח, אבל מתברר שהמיקרוקוסמוס הזה של שינויים במהירות מסחררת, של אייפדים, אייפודים וכל אלה, אינו אלא תמצית של גישה כללית כלפי הזהות, כלפי הגדרת מקומך בחברה. הגדרת תנאי הפיוס שלך עם עצמך. בגלל שזוהי מהות הזהות. אם אתה משלים עם זהותך אתה מפויס עם עצמך. אבל כל זה תהליך שבו משימות קריטיות אחרות, על פי הגדרה, אינן יכולות לבוא לידי סיום. מרגע שסיימת, שוב אתה חושף את עצמך לכל הסכנות של חוסר השתייכות.

 

שאלה 5: סיימת את הרצאתך ברעיון מאד פרובוקטיבי על הצורך הסוציולוגי להידבר עם השכל הישר בגובה העיניים. אולי תוכל להרחיב בנוגע לשאלת דמותה של חקירה סוציולוגית שכזו? מהי פרשנות סוציולוגית בצורת מחקר כזו שבה איננו מסבירים את השכל הישר, אלא מידברים עמו?

באומן: איני מתיימר להחזיק במתכון בלעדי. אני פשוט מנסה לעשות את זה. ואיני טוען שדרכי המתוארת בכתביי היא היחידה. יש רק מספר תנאים כלליים שיש להקפיד עליהם על מנת לאפשר את הסוג החדש הזה של הידברות עם השכל הישר. קודם לכל ומעל לכל, עליך להיות מודע היטב לנמען שלך, למי שאתה כותב ועובד למענו. מהי תכלית מאמציך? הנמען שלך אינו עוד המנהל שמזיז את האנשים האחרים, שנותן להם הוראות. הוא אינו עוד עמיתך המקצועי, סוציולוג אחר שמחפש לראות כמה הערות שוליים יש, עד כמה העבודה שלך חכמה ובה בעת עומדת בכללים המחייבים של הכתיבה הסוציולוגית. האם אתה מנהל שיחה שהיא מובנת לשני הצדדים?

דיברתי קודם לכן על הצורך של הסוציולוגיה לרכוש לעצמה סטטוס מדעי. הדבר הותיר את עקבותיו בהתנהלות שלנו. מדובר בהשפעה מסוכנת מאד לדיאלוג עם השכל הישר. הסוציולוגיה לא יכולה להעמיד את עצמה בעמדת סובייקט-אובייקט נעלה ביחס לשכל הישר, באותה קלות כפי שיכולים הפיסיקאים הגרעיניים, לדוגמא. אף אחד לא מחזיק מאיץ חלקיקים במטבח, שמאפשר לו לעקוב אחר ניטרונים או הדרונים או איך-שלא-קוראים-להם. אז אי-אפשר בעצם לנהל שיחה עם הפיסיקאי, מומחיותו אינה נגזרת אלא מהלוגיקה של מכשורו. הטכנולוגיה הקימה חומה של איכות, היררכיה של איכות, בין הטיעונים שלו לבין טיעוניהם של כל היתר.

במקרה של הסוציולוגיה פריבילגיה זו פשוט אינה קיימת. אני הייתי אומר למרבה המזל, אבל רבים אחרים אומרים לרוע המזל. זה לא קיים, אנחנו בגובה העיניים, אנחנו משתמשים בעיקרו של דבר באותה השפה, והיא מובנת לשני הצדדים. ומבחינה מסוימת, כל אדם הוא סוציולוג! אולי בלי דיפלומה, אבל הוא סוציולוג לעניין החברה, לעניין החיים בחברה – לכולם יש דעה בעניינים אלה! אלמלא כן, הם פשוט לא היו מסוגלים לתפקד. הידע של האינדיבידואל בחברה פשוט עצום. רק כיום אנו מתחילים לגלות עד כמה הוא עצום. הידע שהיה ידוע זה מכבר לאנתרופולוגים שנסעו לארצות זרות ולשבטים רחוקים ונאלצו לשים עצמם בעמדה מוזרה: היה עליהם לפענח את הידע הסמוי של אנשים אלה על מנת שיהיו מסוגלים להתנהג בתנאים כאלה.

אבל לסוציולוגים שנטו יותר להישאר בבית לא היתה הפריבילגיה הזו שמרטין היידגר[17] כינה מעבר מ-zuhanden ל-vorhanden. Zuhanden פירושו "נתון בידך", כלומר נתון שהוא חלק מפעילותך היומיומית – מוכר מכדי שתבחין בו, מובן מאליו. משהו חייב להיות חסר כדי שנבחין בו. זה בדיוק המעבר מ-zuhanden ל-vorhanden. Vorhanden הוא אובייקט שנמצא "שם" ושעליי לפתור אותו, הוא יוצר בעיה, יש בו משהו שטעון מחשבה ופתרון.

במצב החדש הזה התברר שהיכרות עם השכל הישר – אותה כמות עצומה של ידע, של פיסות מידע שהן חיוניות כדי להכיר בעמדתך, במעמדך בחברה – כרוכה בעבודה עצומה. אך כדי לבסס את הסוציולוגיה כמדע בין מדעים, ניסו ראשוני הסוציולוגים ככל יכולתם למצוא תחליף כלשהו למאיץ החלקיקים. וזהו הז'רגון ההרמטי של הסוציולוגיה. אי אפשר שיהיה מאיץ חלקיקים אבל אפשר להמציא טרמינולוגיה שאיננה מובנת לאיש מלבד הסוציולוגים עצמם, ורק המשופשפים שבהם ובעלי הציונים הגבוהים ביותר.

המלצתי היא: תשכחו מכל זה! עלינו לשוב ולהשתמש בשפה אנושית. אם אתם באמת רוצים להידבר ברצינות עם השכל הישר ולנהל דיאלוג עם ההגיון הבריא –  אם אתם באמת רוצים להביא פיסות ידע שימושיות למושאי החקירות שלנו, כמו גם למושאי הלמידה הסוציולוגית שלנו.

 

שאלה 6: כשאיננו יכולים להשתייך, כשאיננו מסוגלים להזדהות עם החברה, אפשר לדבר בעצם על תחילתו של המוות החברתי במודרניות הנוזלית, כשאנו מזהים קבוצה שאינה מסוגלת להזדהות עם קבוצות אחרות או להשתייך אליהן? דיברת על פליטים, על כך שאינם מסוגלים להזדהות ולהשתייך, שתהיה להם קרקע מוצקה שיוכלו לעמוד עליה. תוכל לדבר על מוות חברתי שמתחיל ברגע שבו הקבוצה אינה שייכת לשום מקום?

באומן: אענה לך בקצרה: את צודקת. צדו השני של המטבע שהצגת בפנינו – מטבע הזהות – הוא הכרה [recognition]. מרגע שהזהות נהיית בעייתית, מייד מופיעה הבעיה התאומה, בעיית ההכרה. כמובן שהזהות היא שאלה של פיוס עם עצמך, כפי שאמרנו מקודם, אך גם של היותה מבוטאת באופן מוכר, כך שהיא מזוהה כעדות, כסימפטום, כסטיגמה אם תרצו, של זהות ספציפית שברצונכם להשיג. המאבק להכרה נמשך.

מוות חברתי פירושו כיום ששוללים ממך זהות מוכרת. פירושו הדרה מהקהילה האנושית, או אפילו מהאנושות שהיא אנושות במידה זו שכל אחד מהחברים בה שייך לקהילה משל עצמו. אין לך קהילה להשתייך אליה.

ההכרה עומדת כיום במרכז מאבקים קשים. היא מושא למאבק עיקש בין משוללי הזכות לבחור זהות לבין אלה שנזהרים לא להודות בצורה מסוימת של זהות בחברתם של בעלי ההכרה.. פעם, לפני הרבה זמן, הייתה השכבה הנמוכה בחברה מתוארת כ"מעמד התחתון" [lower class]. היו המעמד העליון, המעמד הבינוני והמעמד התחתון. במידה רבה, הוחלף סיווג זה בשיח העכשווי ברעיון של תת-מעמד [underclass]. קיים הבדל עצום – אני תוהה אם הבחנתם בכך – בין המושג מעמד תחתון לבין המושג תת-מעמד. מושג המעמד התחתון מעלה בדעתנו תמונה של סולם – כולם מטפסים במעלה אותו הסולם. יש מי שמפגרים, יש מי שמובילים, מישהו נמצא למעלה, מישהו נמצא למטה, אבל כולם שייכים לאותו המבנה. תת-מעמד הוא משהו אחר. תת-מעמד פירושו שאינך שייך לאף אחד מהמעמדות החברתיים. אתה מודר לא רק ממעמד של אליטה או מעמד חזק, אלא מעצם הרעיון של החלוקה למעמדות, שהוא הבסיס של השתייכות לחברה. אתה חייב לזהות את עצמך עם אחד המעמדות בחברה. בתור חבר בתת-מעמד, לא מתקיים קשר אמיתי בינך לבין חברים אחרים במעמד זה. כל המחקרים מראים שיש קשר מועט מאד בין הסיבות שבגללן אנשים נקלעים למעמד זה. אך חברות בתת-מעמד פירושה למעשה שאתה חלק מיותר מהמציאות החברתית. לא צריכים אותך, אתה לא שייך! ומצבו של העולם היה משתפר במקצת לו היית מחליט פשוט להיעלם מעין.

[1]  C. Wright Mills (1916-1962) – סוציולוג אמריקאי, פרופסור בקולומביה מ-1946 עד מותו. מילס עסק באחריות אנשי הרוח בחברה שלאחר מלחמת העולם השנייה, קרא למעורבות ציבורית ופוליטית, בניגוד לצפייה מהצד‏ והכניס לשפה את המונח "השמאל החדש" בזכות "מכתב לשמאל החדש" שחיבר ב-1960.
[2] Albion W. Small  (1854-1926) – הסוציולוג הראשון שפתח מחלקה לסוציולוגיה, באוניברסיטת שיקגו בשנת 1892.
[3]  David Émile Durkheim (1858-1917): סוציולוג צרפתי יהודי, מאבות הסוציולוגיה ומדעי החברה, ממייסדי הפונקציונליזם.
[4]  Maximilian Carl Emil Weber (1864-1920): ממייסדי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המנהל הציבורי וממנסחי חוקת ויימר. חיבורו הידוע הוא האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם.
[5]  Frederick Winslow Taylor (1856-1956) – מהנדס אמריקאי שביקש לשפר את היעילות התעשייתית וארגון כוח העבודה. הוא נחשב לאבי הניהול המדעי ולאחד מראשוני היועצים הארגוניים.
[6]  James Burnham (1905-1987): פילוסוף והוגה מדיני אמריקאי. ברנהם היה בצעירותו מרקסיסט אך מאוחר יותר הפך להוגה המוביל של התנועה השמרנית בארה"ב. ב-1941 פרסם את ספרו הנודע המהפכה הניהולית.
[7]  Étienne de La Boétie (1530-1563): משורר ומתרגם מיוונית ולטינית שנודע בעיקר בזכות המסה על ההשתעבדות מרצון בה תקף את המונרכיה האבסולוטית וטען שכוחם של העריצים נובע מהסכמת הנשלטים.
[8]  Michel de Montaigne (1533-1592): מסאי ופילוסוף צרפתי ממוצא יהודי, ידידו של דה לה בואטי. יצירתו הגדולה והיחידה היא הספר "מסות", שהשפיע על מחברים רבים, כולל דקארט, פסקל, רוסו וניטשה.
[9]  Anthony Giddens (1938-): מדען חברה בריטי, אבי גישת "הדרך השלישית" שקוראת ליתר מעורבות אזרחית בפוליטיקה, צמצום מעורבות הממשלה והחרבת תפקיד המגזר השלישי.
[10]  Ulrich Beck (1944-): סוציולוג גרמני מהמשפיעים באירופה, אבי המושג "חברת הסיכון": החברה המודרנית מתאפיינת בסיכונים מעשה ידי אדם (להבדיל מאסונות טבע) שהצמיח שורת תפקידים שנועדו לנהלם.
[11]  Titus Livius (59 לפנה"ס – 17): הסטוריון מהבולטים בעידן תור הזהב של רומא. יצירתו המרכזית היא "תולדות רומא" – 142 ספרונים (שלא כולם השתמרו) המתארים את רומא מאז ראשיתה ועד 9 לפנה"ס.
[12]  Antonio Gramsci (1891-1937): פילוסוף איטלקי ממתנגדי הפשיזם. חיבורו העיקרי, מחברות בית הכלא, נחשב לאחת התרומות העיקריות למחשבה המדינית הסוציאליסטית.
[13]  Karl Heinrich Marx (1818-1883(: פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, הסטוריון ומהפכן גרמני ממוצא יהודי. אבי תורת הקומוניזם ומחבר "המניפסט הקומוניסטי" (ביחד עם אנגלס) והקפיטל.

Friedrich Engels (1820-1895): פילוסוף גרמני, אבי תורת הקומוניזם, לצדו של מרקס.
[14]  Leone Battista Alberti (1404-1472): סופר, אמן, אדריכל ואיש אשכולות של הרנסנס האיטלקי.
[15]  Eric John Ernest Hobsbawm (1917-2013): הסטוריון מרקסיסטי יהודי-בריטי. מתח ביקורת על מדינת הלאום וטען כי מסורות רבות הומצאו בידי אליטות לאומיות על מנת להצדיק את קיומן וחשיבותן של מדינותיהם.
[16]  Jean-Paul Sartre (1905-1980): סופר ופילוסוף צרפתי, מראשי האקזיסטנציאליזם.
[17]  Martin Heidegger (1889-1976): פילוסוף גרמני, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני. חיבורו העיקרי, הוויה וזמן, הוקדש למורהו אדמונד הוסרל.