אהבה היא לא פרקטיש/ גד יאיר


 
 

לאחרונה התקיים דיון על מוטיב השוקולד בישראל – על ברבריות ועדתיות, על הישראלי המכוער ועל שנאת אחים. אך מי שעלעל כבר ב"אהבה זה לא פרקטיש" יכול היה למצוא דיון ער בשוקולד, שהתקיים עוד בטרם טיסת ישרא-אייר. אפילו שם הספר קשור לשוקולד, הנהו, הגרמני, הריטר-ספורט: מרובע, פרקטי, טוב. זה הלוגו שלו, שוקולד פרקטי, ובאמצעותו ישראלים מפרשים את גרמניה.

האמנם ריבוע שוקולד קטן מהווה מפתח להבנתן של ישראל וגרמניה? ומה ביחסם של גרמנים לעירום מאפשר לישראלים לפענח את שהתרחש בשואה? ואיך יכולים זוגות גרמנים שנפרדו להמשיך לקיים יחסי מין – "כי זה פרקטיש"? מה אומרים פרטים קטנים כאלו על גרמניה ועל ההיסטוריה שלה, ושלנו?

"אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדטי רוי הוא תמצית המסורת הפרשנית. כך צריך: לבאר מתוך הקטן את הגדול, להכליל מן הפרט אל הכלל, ולחלץ מתוך התמים את הקוד העמוק. כך ב"אהבה זה לא פרקטיש". הוא מתחיל בקטן ובבנאלי – הוא טועם את השוקולד, הוא מציץ לעירומים, בוחן את המיניות בָּמִתחמים המיועדים לה, מסתכל על עצים ועל ציצים, על מעברי חציה וסופרמרקטים, על חדרי הרצאות ועל אנדרטאות – ובוחן את השקט ואת התפרצויות הזעם, את ההלשנות, השמחה לאיד והכפייתיות שבמיחזור. הוא מתחיל בהתבוננות בקטן ובקטנה, כיאה לעבודה אתנוגרפית קלאסית. הנה ההוראות של קליפורד גירץ בעצמו – בספרו פשר התרבויות.

"מבחנו של האנתרופולוג הוא במידה שבה הוא מצליח להבהיר מה מתרחש במחוזות רחוקים, להפחית את התהייה – אילו מן בני אדם אלו? מטרתו, אומר גירץ, היא להסיק מסקנות רחבות מעובדות קטנות ובעלות טקסטורה מורכבת; לתמוך באמירות כוללניות בדבר מקומה של תרבות בהבנייה של החיים החברתיים – תוך התבחבשות – שפה שלי – עם הספציפיות המורכבת שלהם". "תחברו את הנקודות", אני מלמד סטודנטים, "כי אין דבר חף ממשמעות". ואמנם, שוקולד, עירום וזעם רחובות – על שלל הפרטים המינוריים והבנליים שלהם – מספרים סיפור דרמטי על גרמניה, אולי דרמטי ממה שרבים רוצים להודות בו. להלן אתייחס לפרשנות בספר – המתחילה עם גירץ, אך הולכת מעבר לו.

היא הולכת מעבר לו, ודבריו של עופר אשכנזי כבר רמזו לעניין. קולנוע. בספר תמצאו פינות להתרווח – אותן כיניתי "רגע מהסרטים". בסיומי פרקים נדון סרט גרמני זה או אחר: פאוסט, ילדה רעה, סרט לבן וחיים של אחרים, ולמולם מהדהדים דברי המרואיינים בברלין של 2013. שימו לב לדימיון, אני מרמז, שימו לב למוטיבים ולחזרתם מן המודחק של נרטיבים, שנדמה היה שגרמניה צינזרה ב-1945. ולפתע, אגב דיון מתענג בעירום גרמני על שפת אגם, מופיעים גם טקסטים מכוננים על מיניות ואהבה, שכתבו פסיכולוגים גרמנים –ואתה מוצא הידהוד גם פה: מה שישראלים מספרים על סקס עם גרמנים – קרי, זה כמו לשכב עם גופות, או הם כמו רובוטריקים – מהדהד הגות המפרידה בין גוף ונשמה מלפני מאה שנים, הרבה לפני הנאצים, הרבה לפני ה-FKK.

הספר, אם כן, הולך מעבר לפרשנות של רחובות ברלין ב-2015. הוא מתבסס על ספרות, שירה וקולנוע, ומצטט נכסי צאן ברזל של התרבות הגרמנית – ממרטין לותר, דרך קאנט, גתה, ניטשה, משפחת מאן, מרכס, היידגר, פרויד ועד להברמאס ובק בני ימינו. וכל אלו – כמו רחובות גרמניה ב-2015 – משמיעים מוזיקה דומה. את אותן טרוניות (נגד גוגל, פייסבוק, קוקה קולה, והאתיקה הקפיטליסטית האמריקנית באופן כללי), את אותן חרטות (על מודרניזציה, קפיטליזם ואורבניזציה), כמו את אותן תקוות (לגאולה מליכלוך ואי סדר). גרמניה של 2015 נשמעת – בעומקיה, בתיאולוגיה שלה – מאוד דומה לזו של 1515. נכון, הרבה השתנה מאז שלותר קבע את 95 התיזות על דלת הכנסייה בויטמברג. אבל הרבה גם נשאר דומה. ואת הדומה הספר חושף.

אנחנו – המודרניים – אוהבים לחשוב שהמצאנו את עצמנו. שעם קצת עבודה על שיפור העצמי שלנו, עם עוד ספר מיומנויות ניהול וסדנה בין-אישית בנגב, גם נוכל להמציא את עצמנו שוב. התרבות המודרנית בנויה על ההבטחה לבתק את הזיקה בין העבר להווה; על ההבטחה שעיקרון המריטוקרטיה של ההצטיינות האישית יחליף דמים כחולים של אריסטוקרטיה שרירותית. ועוד אמונה חדורה בנו מימי המהפכה: שנוצרנו בני שכל ושבכוח השכל, המודע סוף סוף, נוכל לבנות חברה טובה. אנו מאמינים שעם מאמץ שכלי נוכל להתגבר על כבלי מחשבתנו, לצאת מן המערה ולהיות לעל-אדם, לבחור את נתיבינו בכוח השכל. אנו בטוחים שמסורת, אידיאולוגיות ומיתוסים – כמו שליטתם של הלא מודע והתודעה המזויפת – פינו את מקומם לאדם מודרני נאור: גא, מכבד – ובעיקר מודע לעצמו.

אז כמו שאר המודרניים, הגרמנים חשבו כי אחרי ה-8 במאי 1945 נִגלה להם אור חדש. בוודאי אחרי 1989. רבים שם חושבים על עצמם מודעים, ביקורתיים, נאורים, ליברליים, פציפיסטיים – מורי דרך לעולם חשוך, שבו – שוב, כפי שאומרים טננבום ואלדד בק בספריהם החדשים – יהודים מתגלים בגרמניה כמלכלי האור וכמרחיקי הגאולה. הפעם זה בגלל חטא הכיבוש או בשל מילת בנים, בגלל ממשלת ימין או בשל הפרדה מגדרית באוטובוסים. כן, הם אומרים שאנחנו ברברים, אמרה מישהי, ואת הדברים על "אקזוטיות ישראלית מזרחית" מספרים לי פרופסורים ונשיאי אוניברסיטאות, שעובדים עם עמיתים מגרמניה. והגרמנים אינם מודעים ללא מודע התרבותי, המדריך אותם להפגין עליונות על עולם וישראל; הם לא מודעים לקודים העמוקים, שמניעים את ביקורותיהם ותגובותיהם הרגשיות כלפי בני-זוג וממשלה ישראליים, וכשהם פה, מנחמדות, כלפי הטורקים. והם בוודאי אינם מודעים לכך שהקודים התרבותיים העמוקים, שלהם הם מצייתים באדיקות, הם לא מתוצרת הדמוקרטיה הגרמנית השלווה, כי אם ממורשת גרמאנית ארוכת שנים, ארוכה כמעט כמו מורשת הגלות היהודית מארץ ישראל. מצחיק – אבל המכנה המשותף לגרמנים ולנו – הם הרומאים.

הגרמנים ואנחנו תקועים עם טראומה תרבותית מימי רומא – כיבוש רומאי והשלטת הקתוליות עליהם, והרס בית המקדש וגלות לנו – ואיננו מעריכים דיינו, לא אנחנו, בוודאי לא הם, עד כמה ההווה מודרך על ידי רוחות הרפאים של העבר. הלוא אנחנו ראציונליים, מודעים לעצמנו – וכי מה לנו ולרומי, ומה להם ולכנסייה? אבל אם רוצים להבין מדוע החנויות היחידות שפתוחות ביום ראשון בגרמניה הן חנויות הפרחים, ואם רוצים להבין מדוע ביום הזה פוסעים רבים אל תוך היערות השחורים והירוקים כדי למצוא את חירותם – צריך לחזור לרומי ולארמיניוס. בדיוק כמו שברנהארד שלינק אמר לי בריאיון איתו: אתה רוצה להבין מדוע הגרמנים נלחמו עד הסוף ב-1945? תעיין באגדות הניבלונגים מן המאה ה-12: הסכין בגב וכל השפיל של הבגידה היו כבר שם, לא רק מ-1918. ללמדנו: העבר נוכח בנו, העבר מדריך אותנו, העבר, אם תרצו, יושב כמו קו מים דק מתחת למציאות חיינו. האשלייה המודרנית של היותנו חופשיים – שלנו ושל הגרמנים – היא בדיוק זו: אשלייה. ירצו יאכלו, אמרו הגששים, ואם תרצו אין זו אגדה הטרים אותם הבוס הגדול. אבל זה לא כך; לא באמת.

אהבה זה לא פרקטיש מציע התבוננות על הלא מודע התרבותי, המדריך את גרמניה בת-ימינו, ומציע פרשנות רדיקלית להבנתה העצמית – קרי, שהוא שהיה עדיין נוכח. והעין הישראלית השרוטה – הלוא אין טובה ממנה לחשיפת הלוא מודע הזה, ואין חשדנית ממנה בצופה על עבר שאולי ישוב. עדויות הישראלים חושפות את המשכיות התרבות הגרמנית, את הצייתנות ואת הסדר, את ההלשנות ואת השמחה לאיד, קור הרגשי ויכולת לעשות את מה שעובר מבעד לספר כולו: חיצוי, יכולת להפריד – כמו אייכמן – בין האדם לבין התפקיד, בין המשרה בבירוקרטיה לבין החיים האישיים. זו אותה בנליות שכל כך הרבה מדברים עליה, מן הרוע של אגדות האחים גרים ועד לרוע האייכמני. אייכמן כבר איננו, אבל ישראלים אחדים מדמים עצמם כמי שעדיין ישנים עם אייכמנים – עם מי שמסוגלים לפתוח דלת ולמחרת לסגור אותה; להיות בקשר חם, ולמחרת לא לומר שלום. הלוא תינוקות גרמנים לא בוכים, וכלבים גרמנים לא נובחים, אומרים מרואיינים ישראלים בזה אחר זה. גן הילדים הגרמני הוא גן נאצי, רומזים אחרים מהיכרות אינטימית עם המתרחש שם. לגרמנים זו נורמליות – אך לישראלים נדרשת פרשנות של הנאציות שנותרה אוחזת בנאורים, שנולדו הרבה אחרי שהרייך קרס. כמו שאמר שלמה המלך: הוא שהיה, הוא שיהיה. התרבות הגרמנית עיקשת ממעשי הרצון לשנותה, וההחלטה לקבוע שעת אפס תרבותית ב-8 במאי 1945 ולהתחיל לכאורה מחדש – היא רמייה עצמית.  כי תרבות לעולם אינה מתחילה מחדש.

אז החיצוי – אותה תכונה טרומית שהספר עומד עליה – הוא חיצוי כרוני בגרמניה. בין פאוסט למפיסטו, בין היער לעיר, בין אידיאליזם לרציונליזם; בין הטבעי למלאכותי, בין האידיאלי למטריאלי, בין האותנטי למתועש; זהו החיצוי בין הנפש לבין הגוף, בין רוח האדם לבין הבירוקרטיה המנוכרת, בין הייחודי לבין מדי המשרד; בין הערך לבין הכסף, בין האמנות לבין ההמוניזציה שלה; בין הגבריות האינטלקטואלית לבין הנשיות המדיחה; וגם…בין גרמנים לבין יהודים. ובכל שלל החיצויים הללו יש צד למעלה וצד למטה, צדו העליון של גן העדן וצדו התחתון של שאול תחתיות. והתרבות הגרמנית מזהירה את ילידיה לשאוף לגאולה בעליון ולחשוש בחרדה עמוקה – ובהתפרצויות אגרסיביות – מפני השאול. היא מלמדת את בניה לתחום היטב את תאוותיהם – חורטת בהם יכולת, שחסרה לישראלים – לומר פה כן, פה לא. פה מותר, פה אסור. והיא מעצבת בשכלם ובנפשם יכולת לא לערבב בין תחומים, לא לצאת מן הקווים. להתאפק בזלילת שוקולד, ולדעת לחסום אורגזמה.

ולגרמני תמיד יש בחירה, כמו לפאוסט – בין הטוב לרע, בין הטבעי למעושה, בין האלוהים למפיסטופלס. וכן, גם לבחור בעולם נקי וברור ומסודר – ולבקר בעוז את מי שמטמאו או מוציאו מכלל סדר, כמו היוונים, שלא עובדים ולא חוסכים – כפי שלימדו מרטין לותר וגתה את גרמניה. וכן, פעם החוטאים בכסף היו יהודים, כעת, לפעמים, מסיבות לא מאוד שונות, הישראלים. אנחנו תורני השמירה על המשרה של מי שמעוררים את השטן וצפויים לגהינום. באופן מפתיע, החיצוי התיאולוגי בין עדן לשאול תחתיות נותר נוכח גם בגרמניה החילונית והדמוקרטית של 2015. יותר ממה שהגרמנים מודעים לו, יותר ממה שישראלים – הנוגעים בקצות הפיל התיאולוגי הנסתר הזה חזור וגע – יכולים להבינו. אבל הם נוגעים וממששים – ובאמצעותם הפיל התיאולוגי נגלה לנגד עינינו. ומשעה שהוא עומד עירום וערייה נגלית גם הרציפות התרבותית, שעשתה את הדרך המיוחדת של גרמניה, הזונדרווג, למיוחדת כל כך. כפי שאמר הפילוסוף הגרמני קארל יאספרס, "מה שהתרחש צריך לשמש כתמרור אזהרה. אשמה לשכוח זאת. חובה לזכור את מה שקרה. כי מה שקרה יכול היה לקרות, וזה עדיין יכול לקרות בכל רגע. רק הידיעה תמנע מכך". מרואיינים ישראלים צופים על גרמניה בת-ימינו וחוזרים על אבחנתו של יאספרס: התשתית התרבותית שאיפשרה זאת, עודה פה.

אז כן, שוקולד פרקטי מסייע לגלות את הפיצול הגרמני. אודה שכשיצאתי לדרך, שיערתי שאמצא פיצול. הלוא ספרי הקודם על הגולם בהגות הגרמנית כבר נגע בצידו הפסיכולוגי והפילוסופי, ומאמריי חשפו את צידו הסוציולוגי. ניתוחיי את הקולנוע הגרמני גם הם ציידוני בקוי המתאר של החיצוי, הנסתר מדעת גרמנים. אז כן, יצאתי עם מפה מדריכה בידיי. אבל בשיחותיי הראשונות עם מרואייני בגרמניה לא שיערתי שגילומיו של החיצוי הגרמני חותכים בבשר הישראלים החיים בגרמניה עד היום.

שוקולד פרקטי גם מעלה הרהורים בדבר היחסים המיוחדים שבין ישראל לגרמניה. בתרבות הגרמנית משמשים ישראלים כמרחץ מצפוני, אקונומיקה לטיהור מורשת האשמה. והנה אנחנו חוגגים 50 שנים ליחסים הדיפלומטיים, אך מעלימים אגב כך לבטים בלתי נוחים – לנו, כמו להם. הלוא השוקולד הגרמני הונח לפתחם של הישראלים, חלקם עוד בני כלב, כמאמר קניוק, סמוך לתום מלחמת העולם. וכבר אז חברו ישראל וגרמניה לעצום עיניים רישמיות ולהתקדם יחדיו – "כי אי אפשר להיות תקועים בעבר", כדבריהם של מי שביקשו "מימון תמורת סליחה" כבר בסוף שנות החמישים. אז כבר אז לחצו לנאצים ידועים את היד, וסביב אייכמן וחבריו קיימו הממשלות קשר שתיקה. שני הצדדים בחרו להאמין לאשלייה ש"גרמניה החדשה" אין לה דבר וחצי דבר עם גרמניה הישנה – אפילו שהמערבית, הנחמדה לישראל, נותרה זו ששימרה את הנאצים בין בכיריה. והנה, אהבה זה לא פרקטיש חושף שלא מדובר רק באשלייה ביחס לגרמניה של שנות החמישים – שציפו שאו טו טו ממש תהיה אחרת – אלא באשלייה מתמשכת, עד היום. כי הישראלים בגרמניה מעידים, כמו הנס פאלאדה לבדו בברלין של 1945, על מלשנות ועל העדר אמפתיה, על מעקבים ועל התערבות בחייהם של אחרים. אז טוב לו לישראלי המתענג על השוקולד הממשלתי ועל פיתויי המילקי והעירום בסאונה המשותפת, טוב לו שיבין על איזה מצע תרבותי נָחוֹת מִינחות תרבות אלו. וטוב יהיה לוּ גם גרמנים יבינו שתודעתם קצת רוחצת באשלייה מנעימת מצפון. טוב להם שיבינו, שבתחתיות נפשם עדיין פועלות הסכמות התרבותיות של הפיצול, ושרחשי הכעס השקט חושפים, כי הפוטנציאל התרבותי שעמד בבסיס הרייך השלילי ממשיך ופועם גם בחיובי. לא אצל כולם, ולא באותה המידה – אבל בקודים העמוקים של התרבות הפיצול הכרוני הווה וקיים: בקולנוע, בפוליטיקה, ובתרבות. והטראומה התרבותית הישראלית מסייעת לחשוף את אשליית השינוי ואת המשכיות הפיצול בגרמניה התקינה, הרואה עצמה כמודל ליכולתן של חברות לשנות את עצמן. וכפי שאני מראה בספר, הפיצול התרבותי הגרמני הוא המאפשר רמייה עצמית זו.

דבריי כאן אוחזים כאחוזיים מן הספר. 2000 מילים, מול 125,000 הכתובות בספר. ומה שמצוי בו כתוב בעוצמה לא פחותה – כי אין בו תקינות פוליטית ואף לא חשש מביקורת עמיתים וממבט גרמני ממשמע. לטעמי, באהבה זה לא פרקטיש אין מילים ראויות למחיקה, ולעת הזאת אמרתי את שהיה לי לומר, גם כנגד ביקורות. הדוגריות הישראלית אינה סובלת תקינות פוליטית, והקרבה אל הסוף אינה מותירה זמן לסיבובי סחור סחור מרומזים. נכון, יש לי דיון מתמשך עם עמיתיי באקדמיה – והם מבקרים אותי על מהותנות, הכללה ודטרמיניזם. אך זו האוניברסיטה בגילומה הטוב: מקום מאוחד לשיחה הטרוגנית. אז אם פייר בורדייה, שלו הקדשתי ספר שלם לפני מספר שנים, הגדיר עצמו כעומד בשיחה הזו משמאל לשמאל – אז במובן האנליטי – לא הפוליטי – אני ניצב מימין לימין. קצת בודד, אבל בכל זאת מוגן.

אז הנהו לפניכם, אהבה זה לא פרקטיש: תהנו מהשוקולד ומהקולנוע, מן העירום ומן היצירתיות, מן המשמעת באוניברסיטה ומן התינוקות שאינם בוכים, כמו מן הכלבים שאינם נובחים – כי פרטים מינוריים ובנאליים אלו עונים לשאלות הגדולות על גרמניה, על ההיסטוריה שלה ועל תרבותה. ואגב אורחא הם גם מעידים עלינו.

פרופ' גד יאיר מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מנהל את המכון לחקר הטיפוח בחינוך.גד יאיר
תחומי מחקרו נעים בין חקר תרבות לחינוך והוראה משמעותית. עד כה פרסם חמישה ספרים.