המושג: פרוורסיה


 
 

כתב: ד"ר מיכאל שושני, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי

למרות השימוש הנפוץ של המילה 'פרוורסיה' כמתייחסת לסטייה מינית, הרי שהממד המיני, שאמנם בא לידי ביטוי לעיתים קרובות, אינו ממהותה הבסיסית של הפרוורסיה. בתחילת הדרך, פרויד אכן סבר שהפרוורסיה היא הפרעה הנגרמת כתוצאה מעוצמת הדחפים המיניים וכתוצאה מאי יכולת לרסנם. בהמשך, נעשתה פריצת דרך משמעותית כאשר הפרוורסיה הומשגה כקו הגנה אחרון כנגד התמוטטות פסיכוטית. למרות זאת, הבנתנו את תופעת הפרוורסיה נותרה חלקית בלבד. התפיסה הנהוגה כיום היא כי פרוורסיה היא בראש ובראשונה הפרעה עמוקה ביחסי אובייקט (יחסים עם האחר הפנימי והחיצוני כאחד) שמשתמשת, מנצלת ומחפצנת את הזולת בצורה בוטה. האדם בעל ההתארגנות הפרוורטית משתמש בזולת לאו דווקא לשימושים תועלתניים, אלא מתוך מלחמת חורמה אותה הוא מנהל כנגד העולם, החוקים, הזולת, המצפון וההיררכיה על כל ביטוייה. שקרנות פתולוגית היא אפיון נוסף משמעותי בהתארגנות הפרוורטית, ומה שמקשה מאוד על המטפלים הוא מיומנותם של אנשים אלו לשקר באמצעות האמת. אנו נזכרים כאן בהגדרתו הידועה של סטולר – "perversion is an erotic form of hatred". למיטב הבנתנו, הפרוורסיה נוצרת משילוב של גורמים מולדים ושל הפרעות קשות ביחסים המוקדמים עם ההורים, הצבועים הן בסדוקטיביות חריפה והן בטינה מצד הדמויות ההוריות, הכורכות יחד אהבה ללא גבולות ושנאה (דוגמה מצמררת לדינמיקה זו ניתן למצוא אצל פרוסט).

המושג פרוורסיה הוא קונטרוברסיאלי. לאורך ההיסטוריה היו לו קונוטציות נפיצות בתוך ומחוץ לפסיכואנליזה. המושג לא אחת שימש ככלי פוליטי לגינוי והדרה של בני אדם. כיום, ישנם אנליטיקאים המשתמשים בטיעונים פוסט מודרנים וקוראים לביטול מושג זה ולהוצאתו מהלקסיקון הפסיכיאטרי והפסיכואנליטי. הם טוענים, ובמידה לא קטנה של צדק, כי זיהוי קטגוריות של אנשים באמצעות מושג זה הינו אנכרוניזם המנציח דיפרנציאציות מוסרניות, שיפוטיות ומדירות. הסוגיה טעונה ומורכבת מאוד אך מניסיוננו, הפרוורסיה כן מהווה ישות קלינית בעלת קווים פסיכופתולוגיים ייחודיים משלה ולכן נדרשת למעמד של קטגוריה פסיכופתולוגית נפרדת (אם כי השם עצמו אינו ממהות העניין).

חשוב לציין כי העמדה הפסיכואנליטית הקלאסית לא מאוד מתרשמת או לוקחת בחשבון קריטריונים סטטיסטיים, ולא מתבססת על החשיבה הרלטיביסטית שהפוסטמודרניזם נשען עליה – פרויד, למשל, אמר שהוא לא פוסל אפשרות שיום אחד הציוויליזציה כולה תהיה נוירוטית ואריך פרום אמר שהוא לא היה מתפלא אם יום אחד במקום folie á deux יהיה folie a millions. כמו כן, חנה סגל, למשל, טענה שהתרבות שלנו היא תרבות של "anti-mind" ובכך הצביעה על תופעה סוציולוגית רחבת מימדים ששכיחותה אינה מקנה לה לגיטימציה או מנרמלת אותה. בנוסף, אין לשכוח את הפילוסופית חנה ארנדט, שכאשר כתבה את יומניה על משפט אייכמן בשנות השישים, טבעה את מושג "הבנאליות של הרוע", במסגרתו אנשים מבטלים את זהותם וחשיבתם ומתמזגים עם זהות הרודן, ובכך הופכים מ-somebody ל-nobody. היא ייחסה את הנטייה הזו לעמים שלמים וציוויליזציות שלמות, מה ששוב פירושו ששכיחותה של תופעה אינה ערובה לשפירותה ושפיותה. אלו ארבעה הוגים והוגות מאוד משמעותיים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה והפילוסופיה, שלא רק שלא התרשמו מהיחסיות והסטטיסטיקה, אלא שבחנו את הפתולוגיה לפי מדדים אוניברסליים פנים-נפשיים וערכיים, מה שכמובן עומד בסתירה לתפיסה הפוסטמודרניסטית.

מורכבות נוספת של המושג נובעת מכך שפרוורסיה ויצירתיות כרוכות ושזורות זו בזו, הן במישור הפנים-אישי והן בתרבות ובאומנות העכשווית. ניתן למצוא פרפורמנס פרוורטי פורץ גבולות באופן יצירתי, צבעוני ומרגש (כפי שניתן לדוגמה לראות בסרטו האחרון של אלמודובר "העור בו אני חי"). כמו כן, ברור שפרקטיקות פרוורטיות תפקידן לא אחת להתריס ולהזהיר מפני מוסרניות ותיוג מדירים ויש להן מקום חשוב בחברה שמנסה להיות דמוקרטית והומניסטית. עם זאת, לעיתים ההבחנה בין פרוורסיה ממאירה ומצמיתה לבין יצירתיות פורצת דרך, אפשרית רק בדיעבד. אבן הבוחן היא השאלה האם המרד וההרס הם אמצעי לבנייה וליצירה חדשה או הם עצמם המטרה (דוגמה מעניינת למתח הזה ניתן למצוא ב"דיוקנו של האדם כאיש צעיר" של ג'ויס).