מהו מקום בשבילך?


 
 

סילביה פוגל-ביז'אוי, בית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי – המכללה למנהל

מקום בשבילי זה אזור שאני מרגישה בו טוב. למקומות אחרים אין לי יחס, זה דבר פיזי שחשוב לי ועם הגיל הנקודות הפיזיות הופכות להיות חשובות יותר.

הבית זה המקום הראשון מבחינתי ואחריו העיר, כשאני מתכוונת לפריז. אני נוסעת לשם כמה שיותר, מתגעגעת לפריז כאילו לא עזבתי לפני 35 שנה, תחושה של משהו מוכר, אהוב, יש בי מין הכרת תודה שספגתי כל כך הרבה דברים למרות שגדלתי בשכונת פועלים להורים מהגרים ניצולי שואה, אך יחד עם זאת אבי היה איש משכיל שגרם לי לאהוב את העיר הזו.

מהו מקום עבודה בשבילך?

במשך שנים מקום העבודה שלי היה בספריות. הייתי יושבת מבוקר עד ערב. האווירה של הספריות עושה לי טוב. ואז כשהמחשב נכנס לעולמי, וקרץץת הבה משהו, מקום העבודה שלי הפך להיות המחשב, זה היה תהליך קשה. עד שהתרגלתי לכתוב על המחשב, עשר שנים עד שהתרגלתי אל המחשב, אבל אני מתפעלת מהעולם הזה, העבודה והעריכה והחיפוש של חומר הפכו להיות קלים יותר.

הספריה שזכורה לי לטובה זו ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, ישבתי שם רבות ושם גם כתבתי את ספרי "הדמוקרטיה והפמיניזם" שיצא ב-2011.

כיום אני יושבת על המחשב , בעיקר בבית, יש לי פינה בחדר השינה ושם אני כותבת ועובדת, אך שנים לא רציתי לעבוד בבית, היה חשוב לי להפריד בין הבית לחוץ, פחדתי שעבודה מהבית תכניס אותי לתפקיד של עקרת בית, היה חשוב לי לעשות הפרדה.

האם יש חפצים שיהיו סביבך תמיד כשאת כותבת?

חשוב לי לשמור על הקשר האנושי, על אף עבודת הכתיבה, ולכן תמיד יהיה לידי פלאפון, אני גם עונה ולא שמה את הפלאפון על "השתק", אני בתזוזה כשאני כותבת.

איך את נכנסת למשמעת עבודה?

אני מחליטה שאני יושבת וכותבת, קצת נכנסת לאתרים אחרים כמו פייסבוק או ynet, בגלל שהזמן זה משאב חשוב ביותר ולכן אין לי ברירה, אני קובעת זמן וזה נשאר בזמן הזה, אחרת אין אפשרות, אני משימתית.

באיזה חלק מהיום את כותבת?

כשאני יכולה אני כותבת מבוקר עד ערב, משמונה עד אחת עשרה בלילה. אני הרבה פעמים גם לא מרגישה, כושר הריכוז שלי מאד גבוה. אני לא מרגישה את הזמן עובר כי אני נהנית, תוך כדי זה שאני חושבת, אני יכולה לראות גם מאמר באינטרנט, זה מיידי, ואז זה יוצר דינמיקה מעניינת מבחינת החשיבה.

מה ההסטוריה של מקומות העבודה שלך?

ספריות, בעיקר ספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב, שם ישבתי שנים. זה היה מקום מוכר כי לי למדתי שם וגם זה היה קרוב אלי הביתה, עד שזה גם הפך למקום מפגש חברתי ולאחר הרבה פעמים אני עובדת בחוץ, יש בריכה ברמת אביב ואני יושבת שם בקאנטרי עם ספרים ואז עושה ספורט וקוראת. זה התחיל מזמן האינתיפאדה השנייה ואז הייתי הולכת למקום שיש בו חיים, אחרת זה היה קשה מנשוא.

מה את חושבת על האקדמיה כמקום עבודה?

למעטים זה גן עדן, לרוב זה עבודת פרך, מעטים שנהנים מיתרונות ברורות, למשל של פרנסה.

לצערי אין אפשרויות רבות לדור הצעיר, יש לשפר את תנאי העבודה, אין את המסירות המספקת לדורות הבאים, איך לעזור, איך לקדם את הצעירים והקליקות שנוצרות. זה יכול להיות נורא, זה סוגר דלתות להרבה – מקום שאמור להיות פתוח ומריטוקרטי דווקא בו יש דחיקה לשוליים, "בשביל מה צריך קשרים כשיש פרוטקציה?", וזה חבל. הייתי רוצה שתהיה אפשרות לעשות יותר טוב. שתנאי העסקה של הצעירים יהיו מספקים כדי שיהיה לנו דור של חוקרים טובים בדור ההמשך, זה לא מספיק ממוסד.