דבורה ברנשטיין: מחווה משתי נקודות מבט


 
 

ב-28 לנובמבר 2012 התקיים כנס לכבוד צאתה של פרופסור דבורה ברנשטיין לגמלאות. אנו מביאים את דבריהם של פרופסור סילביה פוגל-ביז'אווי ופרופסור אורי רם, כפי שהוצגו בכנס.

הכמיהה לשוויון: דבי ברנשטיין

סילביה פוגל-ביז'אווי, בית הספר למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי – המכללה למנהל

 

הקדמה: מסורת סוציולוגית

על מנת לסכם את תרומתה של דבי ברנשטיין לסוציולוגיה הישראלית עליי ליצור קו הפרדה  בין חברתי היקרה, יד תומכת ומעודדת במשך כל שנות עבודתי, שהיתה לי למודל כבת-אדם וכחוקרת אמיצה ונועזת, לבין פרופ' דבורה ברנשטיין, החוקרת פורצת הגבולות של הסוציולוגיה הישראלית, אשר העניקה לה לא מעט מנכסי צאן הברזל שלה. למזלי, יחסית קל לי לעשות זאת כי דבי ברנשטיין היא האבטיפוס של מה שנקרא בצרפתית L'intellectuelle Engagée. היא שייכת לאותה מסורת של סוציולוגים אשר רצו ורוצים להבין באופן שיטתי ובדוק (עד הפרט האחרון) את החברה, את מוסדותיה ואת בני האדם החיים בה, כדי לשנות את הקיים ולקדם את אחד מפרויקטי המודרניות: הבטחת השוויון כתנאי לחרות. כמיהתה המדעית לשוויון ממקמת את דבי כממשיכה את דרכם הביקורתית  של אנשים מרכזיים בהגות הסוציולוגית, כגון מרקס, סימון דה בובואר, קריסטבה, פוקו או בורדיה. כמיהתה המדעית לשוויון גם מחברת את ברנשטיין לזרם העכשווי של הסוציולוגיה האמריקאית, זרם הסוציולוגיה ציבורית שמייקל בוראווי מבקש לקדם, מהסיבות שהוא מסביר במלים אלו:

כראי וכמצפון החברה, הסוציולוגיה חייבת להגדיר, לקדם ולהזין את הדיון הציבורי בסוגיות כגון אי השוויון המעמדי והגזעי, ההולך ומתחזק; משטרי המגדר החדשים; איכות הסביבה ההולכת ומדרדרת; הפונדמנטליזם של השוק; האלימות, על כל צורותיה, בין אם מדינתית אם לא. אני מאמין שהיום יותר מאי פעם, הסוציולוגיה  הציבורית, אותה סוציולוגיה שמתרחשת מעבר לאקדמיה, נחוצה לעולם. קהלי היעד הפוטנציאליים של סוציולוגיה זו מרובים, מהקהל המחובר לאמצעי התקשורת עד לקובעי המדיניות; מהמיעוטים המושתקים  עד לתנועות החברתיות. קהלי יעד אלה הם מקומיים, גלובליים ולאומיים. היות והסוציולוגיה הציבורית מייצרת את הדיון הציבורי במרחבים אלה, היא גם מעשירה את תחום הדעת הסוציולוגי וגם נותנת לו חיים חדשים. בתמורה, התיאוריה והמחקר מקנים לסוציולוגיה הציבורית לגיטימציה, כיוון ומהות. בסוציולוגיה הציבורית גם מעשה ההוראה הוא מרכזי: הסטודנטים הם קהל היעד הראשון שלנו כי הם אלה שנושאים את הסוציולוגיה בכל שבילי החיים. לבסוף, הדמיון הביקורתי, המתאר את הפער בין הקיים לבין מה שיכול היה להתקיים, משלב בסוציולוגיה הציבורית ערכים אלטרנטיביים על מנת להזכיר לנו שהעולם יכול היה להיות שונה מכפי שהוא היום.

.בהתאם להגדרות אלו, אני מבקשת להתייחס לעבודתה של דבי במישורי המחקר, מעשה ההוראה, והאדם.

 

1. המישור המחקרי

המשותף למחקריה של דבי הוא ניסיונה העקבי לחשוף את יחס הכוח ביסוד הסדר החברתי הקיים ואת האידיאולוגיות המצדיקות אותו, תוך מתן קול לשוליים המושתקים. בעזרת כתיבתה המעמיקה, היא מצליחה כל פעם להאיר באור חדש פסיפס חברתי מורכב ולמקם על במת ההסטוריה קבוצות שלמות שנמחקו מהזיכרון ההסטורי, במהלך הבניית סיפור העבר ותיאור ההווה. תוך כדי כך, היא מאפשרת לכל אותם חסרי קול להחזיר לעצמם את השליטה על גורלם ולהתוות לעצמם הסטוריה משלהם. "מבטיה מן השוליים", בעזרתם היא מחזירה למוכפפים את מקומם האקטיבי בהסטוריה, נעשים תוך הפניית הזרקור אל המרכז, אל הדרך בה המרכז מיסד את עצמו כמרכז ואת האחרים כאחרים, כשוליים. הדיאלוג הזה מן השולים אל המרכז ובחזרה מחלץ מהשיח ההגמוני ממדים נוספים הבאים להרכיב הסטוריה חדשה החבויה בתוך ההגמוניה  והמתדיינת איתה.

נראה כי תיאור ממצה של עשייתה המחקרית מובא בשורות האחרונות של ספרה נשים בשוליים – מגדר ולאומיות בתל-אביב המנדטורית (2008), שאצטט חלקים מהן:

כדי להבין את יחסי הגומלין בין המרכז לשוליים, כמו גם את יחסי הכוח והתלות, יש לאמץ בעת ובעונה אחת את שני ההיבטים ההיסטוריוגרפים, זה המתמקד בפעולה ובסוכני/ות הפעולה… וזה המתמקד בתפיסות הסמליות ובהבנייתן…. מכלול התובנות האלה…. יכול להוביל למרחבים נוספים, לסוכני פעולה נוספים ולהתדיינויות נוספות בין מרכז לשוליים הן בעבר והן בהווה.

 

כמיהתה של דבי לשוויון והדרך המחקרית שאמצה מותחות את החוט התיאורטי-ביקורתי המחבר בין הסוגיות המגוונות כל כך, ולכאורה לא מחוברות, בהן עסקה ועוסקת: נשים יהודיות וערביות, מהגרות וותיקות, פועלות קשות יום,  פעילות פוליטיות או זונות, הנאבקות על מקום מכובד ואוטונומי, במסגרת הישות הסוציו-פוליטית הנבנית בתקופת המנדט, בארץ-ישראל-פלסטינה; פועלי חיפה, יהודים וערבים, אשר אז כמו היום לרוב אינם מצליחים להתאחד על בסיס העבודה המאורגנת כי עקרון הלאומיות מפריד ביניהם ומונע זאת מהם; חקר השוואתי על מיקומו של המשטר הקולוניאלי בשיח על "רצח כבוד המשפחה"; נשים בשוק העבודה, כמו למשל פועלות ניקיון, לאחר קום המדינה, לפני ואחרי פירוק העבודה המאורגנת, תוך העלאת המשמעויות שיש לתהליכים אלה בעבור אותן פועלות בשנות ה-80 וכיום, יותר מ-25 שנה אחר כך; חלוקת העבודה העדתית וכינון המעברות ותפקידם בהיווצרות הריבוד האתנו-מעמדי; וכן שורשיה של תנועת הפנתרים השחורים, תוך חשיפת מבני העומק החברתיים, הכלכליים והתרבותיים אשר אפשרו ועודם מאפשרים את שעתוק האי-שוויון האתנו-מעמדי, בעזרת מבט מבפנים על התהוותו של קונפליקט והיווצרותה של מחאה.

על מנת לתת לבני האדם שהיא חוקרת את קולם המכובד והייחודי ולנוע בדיוק אלגנטי בין השוליים למרכז ובחזרה,  אמצה דבי מגוון מתודולוגיות. על כן, למרות שכמה ממאמריה מתבססים על ניתוח כמותני (בעיקר בסוגיות הקשורות לחלוקת העבודה העדתית והעדתית-מגדרית), היא לרוב נוקטת גישות איכותניות ו/או גישות השייכות לסוציולוגיה ההסטורית ולהסטוריה חברתית. בהקשר זה, מקורותיה משמשים לה לפה למושתקים. על כן, בדיאלוג הביקורתי שהיא מנהלת במחקריה בין השוליים למרכז ובחזרה, תוך הסתמכות שיטתית ורבת השנים על חומרים ארכיוניים, לא רק שהיא נעזרת בפרוטוקולים ובמסמכים רשמיים אלא שהיא ניגשת גם למכתבים, לתמונות, ליומנים ועוד. בעזרתם, היא מתארת ומתעדת את מיקומו של הפרט, הווייתו ופועליו. כך מתאפשר לנו להבין את הדיאלקטיקה של יחסי הכוח המכוננים את השוליוּת החברתית, תוך חשיפת המנגנונים  הגלויים והסמויים המכתיבים את כללי ההדרה ואת כללי ההכלה. בו בזמן מתאפשר לנו להתוודע למשמעות שאנשים שונים מייחסים למיקומם ולעשייתם ולדרכים המגוונות שהם מפלסים לעצמם.

במלים אחרות,  בהתאם למסורת הסוציולוגיה הביקורתית, גישתה של דבי ביחד עם שיטות המחקר שאמצה אפשרו לה לחלץ את מחוזות השוליות משוליותם ואתם, את בני האדם שנדחקו לתוכם. בכך, היא שרטטה מחדש את גבולות הסוציולוגיה הישראלית והרעידה את השיח הסוציולוגי הממסדי, תוך הקניית פרשנות סוציולוגית מבוססת, מחודשת ומעודכנת לסדר החברתי ולמנגנוני הכוח בחברה הישראלית על גווניה.

 

2. מעשה ההוראה

כפי שציין בוראווי במשפט שהזכרתי בתחילת דבריי, מעשה ההוראה וטיפוח דור ההמשך מרכזי במסורת הביקורתית וכמובן גם באחת מגרסותיה העכשוויות, הסוציולוגיה הציבורית. גם בנושא זה תרמה דבי לסוציולוגיה הישראלית, תוך טיפוח דור המשך של חוקרים וחוקרות, אשר חלקם נמצאים כאן איתנו היום. היא עשתה זאת בדרכים שונות, אך תמיד , כהרגלה, בדרכיה החלוציות.                                                                                      בין היתר, את הנושאים פורצי הדרך שחקרה היא גם לימדה. בחרתי להביא כדוגמא סמינר ב.א. בנושא "נשים ועבודה – בשיטות מחקר איכותניות" , שניתן באוניברסיטת חיפה בשנה"ל 1996-1997.הנושא עצמו – נשים ועבודה – התחיל לקבל בשנים אלו לגיטימציה אקדמית, אך שיטות המחקר האיכותניות בתחום הסוציולוגיה היו, אם לומר זאת בעדינות, עדיין בתחילת דרכן בישראל. מיותר לציין שהשילוב בין הנושא לבין הגישה הביקורתית והמתודולוגיה המוצעת היו קוקטייל תוסס, שלא כולם אהבו.

מרכזיות מעשה ההוראה אצל דבי באה לידי ביטוי גם בשורה של סטודנטים וסטודנטיות שהדריכה במ.א. ובדוקטורט – שחלק (קטן) מהם שמענו במהלך מפגשנו כאן. שמותיהם של האחרים מתפרסמים במאמרים ובספרים, בעברית ובאנגלית, ולמרות כל הקשיים הידועים, חלק גם השתלב באוניברסיטאות ובמכללות.

ברצוני לציין עוד היבט חשוב בתרומתה של ברנשטיין החוקרת והמרצה לסוציולוגיה הישראלית: העובדה שחלק גדול מעשייתה המחקרית המרובה והמגוונת כל כך נכתב מראש בעברית, ובמודע.  באחד המסמכים הרשמיים שביקשתי להשיג ממנה כדי להכין את דבריי הערב, היא כתבה כך על עצמה:

יש לי מחויבות לפרסם את עבודתי בכתבי עת מובילים באנגלית ובעברית כאחת. אני מאמינה כי חקר החברה הישראלית צריך להיכתב בשפה ובסגנון שיכול להגיע לקהל רחב יותר מאשר לקהילה האקדמית הקוראת אנגלית בלבד, במיוחד כשחקר זה מבקש להאיר באור חדש תהליכים חברתיים, תוך אתגור המובן מאליו.2

 

3. מישור האדם

כמיהתה של דבי לשוויון  באה לידי ביטוי גם במישור האדם – היבט שמודגש במיוחד במסורת הפמיניסטית. בעשייתה המחקרית, בהשקעתה במעשה ההוראה, היתה דבי ועודנה מודל לאדם אמיץ ופורץ דרך, עשוי ללא חת, סוציולוגית המשקיעה כישרון רב, ידע רחב, סקרנות אינטלקטואלית בלתי פוסקת וקפדנות מתודולוגית רבה כדי להבין את החברה ולשנותה, על מנת  שכולנו ביחד נוכל לחיות בשוויון, בכבוד ובהערכה הדדית.

אפיונים חתרניים אלה גבו כמובן וגובים מחיר אך למרות הכל, דבי הולכת עם תפיסתה המקצועית וממשיכה להעשיר את המחקר ואת השיח הסוציולוגי תוך ערעור מחוזות השוליות ותומכיהם.

מילה אחרונה, אישית יותר: התמזל מזלי ונעשיתי לחברה קרובה שלך. אני, והרבה כמוני, זכינו להכיר אשה יוצאת דופן, חברה שתמיד נמצאת כאן בכל פעם שקיימת בעיה, לא שיפוטית, מקשיבה ומושיטה יד יעילה וחכמה; מודל של אדם צנוע, מוכשר ואמיץ, המתעניין בזולת ומכבד אותו, באשר הוא. אני חושבת שאני משמשת עכשיו לפה לחלק נכבד של הסוציולוגים בישראל ואומרת לך על מה שתרמת לנו מקצועית ואישית רק מילה אחת: תודה.

הסוציולוגיה של דבי ברנשטיין: מסיפורי עליה לסיפורי נפילה

אורי רם, המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בן-גוריון

כפי שחלקכם יודעים, את לימודי הב.א. עשיתי באוניברסיטת חיפה במחלקות לסוציולוגיה ולפילוסופיה. הייתי שם באותן שנים בהן הגיעו לשם דבורה (דבי) ברנשטיין ושאר אנשי ״המחברות למחקר ולביקורת״ כאנשי סגל צעירים. ה"מחברות" — שהודפסו בבית דפוס בהדר הכרמל שמכונות הסדר שלו היו פולטות רעש מחריש ואדי עופרת מחניקים –  היו כתב העת האופוזיציוני הראשון במדעי החברה בארץ. וראוי לשוב ולצטט את מאמר המערכת הלוחמני שלהם שקבע כלהלן:

אנו מוציאים את המחברות במגמה לתרום לניתוח של דיכוי, אפליה, ניכור ונחשלות, שהם ביטויים מרכזיים של חברה מעמדית, ולהבנה הסיבתית של תופעות אלה…. כאנתרופולוגים וכסוציולוגים אנו מבקשים ליצור במחברות במה לזרם ביקורתי המתנגד לשיטות הפוזיטיביסטיות ולפיסות ה"ניטרליות" השכיחות במדעי החברה. גישות אלה מהוות, לדעתנו, מכשול להבנת המציאות החברתית, ולכן לשינוייה…

אכן, אוויר פסגות. זכיתי ללמוד את יסודות הסוציולוגיה אצל היחידה המובחרת הזאת שכללה, בנוסף לדבי, את שלמה סבירסקי, הנרי רוזנפלד, דבורה קלקין-פישמן ושותפים נוספים כמו מייקל סולטמן וצ'רלס קיימן. הגעתי לאוניברסיטה עם נטייה שמאלית ויצאתי ממנה מרקסיסט. אגב, גם במחלקה המקבילה בה למדתי – פילוסופיה – היתה אז התמחות בפילוסופיה אירופאית בכלל וגרמנית מודרנית בפרט, וגם שם למדתי אצל מאורות מרקסיסטיים מקומיים כגון מיכאל שטראוס, יגאל ואגנר, אברהם יסעור ואחרים. באוניברסיטה דאז היתה תסיסה אינטלקטואלית ופוליטית יוצאת דופן – תסיסה שחוסלה ביד קשה כעבור מספר שנים.

מכל מקום – כמעט אין צורך לומר היום, כי הדברים כבר ידועים –  הסוציולוגיה בחיפה דאז היתה שונה מאד ממה שנלמד באותה עת, בודאי בירושלים, אך גם בתל אביב. כל מה שעשיתי בהמשך כסוציולוג מתחיל שם וחוזר לשם, ומכאן חובי העצום לדבי, לשלמה, ולשאר עמיתיהם.

 

במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בחיפה של שנות השבעים התפתחו, אם כן, לראשונה בישראל מדעי חברה שנטועים בתיאוריה מרקסיסטית ובתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט. כמובן שגישות אלו עברו שם את ההתאמות הנדרשות מן הזמן והמקום. בניגוד לגישות מסוימות בשמאל, התרחקו אנשי ה"מחברות" מפראזיולוגיה ריטואלית ומפולחן האבות המייסדים, וכן רחקו מכל השפעות פוליטיות או מפלגתיות ישירות. הם העדיפו להתעמק בחקר המציאות הישראלית תוך שימוש במיטב המערכות המושגיות והמחקריות שהיו קיימות אז, מערכות מחשבתיות שמקורן באירופה או באמריקה הלטינית, אף אם הן עברו בשנות השישים והשבעים בכברה של הרדיקליזם האמריקני ודרכו הגיעו לישראל, ומכל המקומות דווקא לחיפה.

למה הרדיקאליזם הזה התפתח דווקא בחיפה? אפשר להסתייע בקביעתו הידועה של תומס קון, כי פרדיגמות חדשות מתפתחות דווקא בשולי המערכת האקדמית הממוסדת. מוסד חדש, סגל חדש, ומיקום שולי מאפשרים לפעמים חופש פעולה שלא קיים במרכז הנשלט היטב. אבל היה שם צרוף של כמה נסיבות, ובכללן היותה של חיפה עיר יהודית-ערבית מעורבת (עם המגבלות המובנות של מושג זה); היותה של האוניברסיטה המרכז האינטלקטואלי של הצפון, שכלל אז אוכלוסיה ערבית (שרבים ממשכיליה היו חניכי המפלגה הקומוניסטית), וכן קבוצה בעלת משקל של אינטלקטואלים מסביבת מפ״מ וקיבוציה, שבהם נשמרה גחלת המרקסיזם הציוני; ברקע הרחוק היתה  גם ההסטוריה של המאבקים החברתיים ב"חיפה האדומה״ – החל מאיגודים מקצועיים יהודים- ערבים בתקופת המנדט, ובתקופת המדינה משביתת הימאים, דרך מרד ואדי סליב, ועד הנמל בתקופה מאוחרת יותר; וכמובן ההתקבצות המקרית משהו של מרצים צעירים אשר חזרו מלימודי דוקטורט בארצות הברית ואנגליה, בתקופה של מרד הסטודנטים ובשיאה של תרבות השמאל החדש, מאבקים אנטי-מלחמתיים, מאבקים לזכויות האזרח, לשוויון גזעי, ופמיניזם רדיקלי. כל זה נמצא אם כן ברקע של קבוצת ״המחברות״, שדבי נמנתה על מייסדיה.

ואם לחזור לתומס קון ולמאבקים בין-פרדיגמטיים, ולא פחות מכך למושג השדה המדעי של פייר בורדייה, הרי המהפכה הסוציולוגית שיצאה מחיפה נתקלה ב"אלימות סימבולית״ ואף מטריאלית ובנסיון מתמשך להפחית בערכה ולהפטר מנשאיה. שלמה סבירסקי שילם מחיר יקר כאשר סולק מן האוניברסיטה, וגם דבי שילמה מחיר גבוה בצורה אחרת. חשוב להזכיר זאת גם על רקע המערכה המקארתיסטית המתנהלת כיום כנגד מחלקות וחוקרים במוסדות נוספים. כאז כן כיום, איזשהו ז'רגון מדעיסטי משמש לביצור עמדות שמרניות ולאומניות בשדה האקדמי. אחד ההבדלים הוא שאז נחתכו הדברים בחדרי ישיבות סגורים ותחת מעטה של חשאיות, ואילו כיום כבר הפכו מדעי החברה הביקורתיים למסה קריטית.

 

באשר לעבודתה המוקדמת של דבי, סילביה ביז'אווי הדגישה ובצדק את היסוד הקבוע בה: הסוציולוגיה הביקורתית של מאבקים לשוויון או לצדק חברתי, כפי שהיינו קוראים לזה היום. אני רוצה לכופף את המקל לצד השני, ולהצביע דווקא על איזושהי ״תפנית אפיסטמולוגית״, אם להשתמש במונח דרמטי-משהו, בעבודה של דבי, המייצרת הבדלים משמעותיים בין עבודות שונות שלה. אקבע זאת בזהירות, כיוון שתזת ההבדלים אינה שוללת נחרצות את תזת ההמשכיות, וכיוון שלא מדובר באמת על שינוי בקו לינארי. אבל עם שלוקחים בחשבון הסתייגויות אלו , נדמה לי כי בעבודותיה המאוחרות של דבי מסתמן שינוי לעומת עבודות קודמות שלה, שינוי שאפשר אולי לכנותו מעבר מ"סיפורי עליה" ל"סיפורי נפילה", או אולי מעבר מחיפה הפועלית לתל אביב – ולא הבורגנית אלא המופקרת.

עבודותיה הקלאסיות של דבי על נשים (ולא אכנס כאן לתחומים נוספים ממחקריה, כגון הנושא האשכנזי-מזרחי, היהודי-ערבי ועוד) עסקו בקטגוריה של ״דור החלוצות". היתה זו סוציולוגיה הסטורית-מגדרית שהפריכה את מיתוס השוויון בתנועת העבודה, שחשפה את נקודת המבט של נשים ואת ההתנסות היומיומית שלהן, את השילוב הבעייתי מבחינתן של המרחב  הציבורי ה״פועלי" ושל המרחב הפרטי, המשפחתי; את דחיקתן של הנשים אל התעסוקות הטיפוליות או התחזוקתיות המסורתיות של ילדים, מטבח, כביסה וכיו"ב; וכן את מאבקן ונסיונן להתארגן כציבור לשם שינוי מצבן. הכותרת הנהדרת של אחד ממאמריה –  ״החלוצה בין הדוודים" – מבטאת את הצד הזה במחקריה של דבי. וכך עבודות רבות נוספות, ובפרט ספרה אשה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בארץ ישראל (1987), העוסק בנשים בתנועת הפועלים בעיר, בשנים שבין מלחמות העולם.

לעבודות אלו מספר מאפיינים שכלל אינם מובנים מאליהם. ראשית, מבחינה דיסציפלינרית אלו עבודות בסוציולוגיה הסטורית, במתודה שאינה מובנת מאליה בחוגים ביקורתיים כיום: יש כאן שאיפה להסבר סיבתי של תהליכים מקרו-חברתיים, המתבטאים כמובן גם ברמת הפרט. לכן יש כאן עיסוק בתנועות, במוסדות, ובמהלך הגדול של ההסטוריה המעצב את החיים הפרטיים.

שנית, מבחינת מושא המחקר, זוהי ״הסטוריה מלמטה״, אבל גם כאן עם היסט מעניין – עבודות אלו עוסקות במבט מ"למטה" ועם זאת מדובר כאן בנשים שבורדייה היה מכנה ״הפרקציה התחתונה של המעמד העליון״. כמובן ש"המעמד העליון" נכנס כאן למירכאות כי מדובר במעמד עובדים המתקיים בתנאים קשים, אבל בכל זאת אנחנו יודעים שמעמד עובדים זה השכיל להפוך עצמו לאליטה חברתית, תרבותית ופוליטית.

ושלישית, מבחינה נורמטיבית, אלו עבודות ביקורתיות החושפות בליבה של תנועת העבודה הירארכיה ופטריארכיה, אבל זאת כביקורת אימננטית, פנימית. הנקודה הארכימדית ממנה מבקרים היא אותה מחויבות לשוויון שבאידיאולוגיה של תנועת העבודה, הינו כינון חברה עברית סוציאליסטית. המחברת, דבי, עומדת  בעצמה במקום של ההבטחה הזאת ומבקרת משם את אי-מימושה.

 

אני מדלג עכשיו שני עשורים קדימה ופוסח על עבודות חשובות של דבי שסללו את הדרך לקפיצה שאני מתאר. בשנת 2007 פרסמה דבי את הספר נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית. גם ספר זה עוסק בנשים בעיר, הפעם בתל אביב-יפו. ובאותה תקופה בה עסק בעצם גם הספר הקודם. אך איזה הבדל!

אם להיצמד לשלושת המאפיינים שציינתי קודם, הרי כאן לפנינו תמונה שונה — לא לחלוטין, אבל באופן משמעותי. מבחינה דיסציפלינרית –  המאפיין הראשון –  יש כאן מעבר מהיסטוריה סוציולוגית של מבנים להיסטוריה פרשנית של מצבים. המבט הוא כמעט הפוך. לא מן המבנה אל המקרה, אלה מן המקרה אל המבנה. ההבדל הוא שעכשיו המבנה אינו מונח שם כמו במקרו-סוציולוגיה –  תנועת הפועלים, ההסתדרות וכו. – אלא מה שנבחן הוא דווקא צביונה של העיר כמרחב פסיפסתי ותיחומיו הפנימיים, והאופן שבו הסוכנות והסוכנים היחידניים חוצים את גבולותיו החדירים, המסוכסכים, המסוכנים, ומשלמים על כך מחיר. הדגש הוא פחות על הסבר סיבתי ויותר על ההתנסויות הסובייקטיביות של הנשים והאנשים הפועלים.

מבחינת מושא המחקר –  המאפיין השני –  יש כאן חריגה מתחום הקטגוריה של החלוצות והפועלות אל נשים שננטשו והופקרו, ומצאו עצמן לא אחת ללא רשת חברתית תומכת, לפעמים  התדרדרו לזנות ולפעמים איבדו את שפיותן. המבט עובר אם כן מן הקהילה הנורמטיבית, על  "נשות החבר" שבה, אל נשים בשוליים, על קו התפר בין הנורמטיבי והחריג.

אשר על כן הביקורתיות – המאפיין השלישי – חורגת בספר זה מן המסגרת האימננטית. הביקורת כבר אינה מקבלת את המסגרת הנורמטיבית של הקהילה הסוציאליסטית, הקיבוצית או העירונית. נקודת המוצא לביקורת כבר איננה הציפיה האידיאולוגית לשוויון בין מעמדות ובין המינים, כנגד השמרנות הזעיר-בורגנית, אלא הייתי אומר ביקורת המתקרבת לנקודת הראות הביו-פוליטית, החושפת את האופן בו הנורמטיבי הוא אופן משמוע באמצעות השליטה בגוף. את "ביקורת האידיאולוגיה" מחליפה אם כן "החתרנות" באמצעות נרטיב של אחרים, או של אחרוֹת במקרה זה. אם לצטט בקצרה מספר זה: "ספרות השוליים… אינן מבטלות את הסיפור הלאומי ואינו מציגות סיפור חלופי. הן חותרות תחת המובן מאליו, הן מערערות את ההגמוני, הן מספרות אחרת את אותו סיפור עצמו״ (299).

אם תרצו יש לכאן מעבר ממדעי החברה הביקורתיים ה"קלאסיים", הניאו-מרקסיסטיים, כפי שפרחו באווירה של שנות הששים-שבעים בעולם האינטלקטואלי, למדעי חברה ביקורתיים עכשוויים, המושפעים בהכרח מהאווירה הפוסט-מודרנית/פוסט-קולוניאלית שפריחתם בישראל התחוללה משנות התשעים. ועם זאת לא תמצאו אצל דבי הפניה לפוקו, לסעיד או לבהאבהא. וכפי שכבר ציינתי, גם בעבודותיה הקודמות לא תמצאו כמעט הפניה למרקס או לאורים-ותומים תיאורטיים אחרים, אף שהיא מזכירה חוקרים ובעיקר חוקרות רבות בנות זמננו. איך אמרה לי דבי לא מזמן – את זה שייכתבו הפרשנים. אז הנה אנחנו כאן.

 

ההבדלים בין שתי הגישות הביקורתיות והאקלימים הביקורתיים שבהם עוצבו עולים כבר מכותרות של שני הספרים שהזכרתי כאן. להזכירכן הספר מ-1987 אשה בארץ ישראל : השאיפה לשוויון בתקופת היישוב, בעוד שהספר מ-2007 כותרתו נשים בשולים:    מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית. את ה"אשה" כאבטיפוס אוניברסלי המזוהה עם דמות הפועלת החליפו ״נשים"; את "ארץ ישראל" החליפו ה"שוליים"; את ה"שאיפה לשוויון" החליפו " מגדר ולאומיות"; ואת "בתקופת היישוב" החליפה ״תל אביב המנדטורית״.

בכמה מאמרים ובמקומות נוספים סקרה דבי עצמה את השינויים וההתפתחויות שחלו בסוציולוגיה ובהסטוריה בכלל, ואת נקודות המבט הרדיקליות הביקורתיות שהתפתחו בישראל, בפרט בלימודי נשים (בעיקר "מה שרואים משם לא רואים מכאן: היבטים ותובנות בהסטוריוגרפיה הישראלית" ו"חקר  נשים  בהסטוריוגרפיה הישראלית: נקודות  מוצא,  כיוונים  חדשים ותובנות").

אם צריך לסכם במילות קוד את ההתרחשויות הפוליטיות והאינטלקטואליות הללו הרי מדובר כפי שציינתי בביקורות הפוסט-מודרנית והפוסט-קולוניאלית. ביקורות אלו לא הסתפקו בתשאול ההגשמה של המודרניות לעומת הבטחותיה, אלא ראו את עצם המודרניות כמערבית, גברית, מדכאת ומשעבדת. הן התנתקו מחתירת הנאורות לשחרור הסובייקט, ובמקום זאת תוקפות את מושג הסובייקט מנקודות ראות של האחרים והאחרות, שהיו קורבנותיו, ביקורת שהיא בעיניי –  ואולי גם בעיני דבי – הכרחית אך לא מספיקה.

באופן זה או אחר, כולנו עברנו את המהפכה האפיסטמולוגית הזאת מאז שנות התשעים. כולנו הפנמנו אותה באופן זה או אחר. אבל לפחות חלקנו, ולהערכתי דבי נמנית עמם, לא ויתרו לחלוטין מעולם על נקודת המבט המודרניסטית-ביקורתית, אותה סיגלו  מאז שנות הששים והשבעים. ודווקא השניות הזאת של אחיזה בשוויון המודרניסטי תוך אימוץ מבוקר של נקודות ראות שונות, דווקא השניות הזאת היא המעניקה בעיניי לעבודותיה של דבי עומק וחשיבות שהם מעבר לאופנות אקדמיות חולפות. כך גם במישור המתודולוגי. דבי מעולם לא ויתרה על המציאות, המציאות המתועדת היטב, לעומת השיח כקוד הרמטי (סגור) של משמעויות. ועם זאת ידעה תמיד להאיר מציאות זו באופן ביקורתי, אך לא מטיף ולא עוין. הסגנון הקפדני, המדויק, המתועד היטב, הענייני הזה –  העירוב  הזה של שוויון ושוני, של מדע וביקורת המזינים זה את זה –  זוהי הסגולה הסוציולוגית שדבי ברנשטיין ושאר עורכי "המחברות למחקר ולביקורת" הורישו לנו כאתגר. הנוכחים בחדר זה מקווים לעמוד באתגר.

2  תרגום של ביז'אוי פוגל מאנגלית.