הזוכים בתחרות לתזה מצטיינת לשנת 2016


 
 

הזוכה במקום ראשון:

טלי דקס-יפה

על עבודת התיזה:

אין מקום לפרשנות: ירושלמים תופסים מקום דרך מפות-מיצג

שנכתבה בהנחיית פרופ' ורד ויניצקי סרוסי, האוניברסיטה העברית בירושלים

המחקר הנוכחי בוחן את התפיסה המרחבית של ירושלים כמבע פרשני תרבותי. המפה המנטלית של ירושלים, הכוללת הן את מפות המיצג (Sketch-Map) של ירושלים וערים נוספות, והן את הקריאה והפענוח של השרטוטים, חושפת את האבחנות המרחב-חברתיות של מקומיים ומקומיות, העולות מתוך הגבולות והחלוקות המגדירים את "ירושלים שלהם". 37 ירושלמים וירושלמיות (18 יהודים/ות ו19 ערבים/ות) אשר התראיינו, דמיינו, ציירו, ניתחו והסבירו את ירושלים ומרחבים אחרים, לא מספרים סיפור של "מקום" מוסכם, אלא רואים בו "מקום לפרשנות" מתמדת. התפיסה האתנו-לאומית מחלקת את ירושלים לשתי ערים: ירושלים (הישראלית, המערבית) המורכבת משכונות יהודיות, ואלקודס (הפלסטינית, המזרחית) המשובצת כפרים ערביים. הכפר הערבי והשכונה היהודית מתפקדים כסמלי מפתח לאומיים, העומדים בבסיס ההבניה החברתית של הידע המרחבי. אולם באופן פרדוקסלי, הכינון של "המקום הקטן" כאובייקט שיח, מנפץ את שלמות התפיסה העירונית של ירושלים. ירושלים הממופית מלמטה, מן הכפר הפרטי או השכונה המסוימת, מציירת תמונה של אי-סדר המובנה באמצעות השינוי התדיר של נקודת המבט הירושלמית. משמע, אם נמצא סימן היכר מהותי לירושלים, הוא זה של החיפוש אחר הסדר. היכולת להרכיב, למיין ולדעת בכל פעם מחדש את ירושלים, היא העוצמה הפרשנית של הירושלמים "לתפוס מקום", ופרקטיקת עיצוב הזהות שלהם כסוכנים מקומיים.

הזוכה במקום שני:

עידית רן-שכנאי

על עבודת התיזה:

פה התערבבו היחד והבדידות: ניתוח מרחב חדר האוכל בקיבוץ

שנכתבה בהנחיית ד"ר דפנה הירש, האוניברסיטה הפתוחה

"חדר האוכל בשבילי:

פה בישלו 'תבשילים'

פה נולדו רעיונות

פה התערבבו היחד והבדידות

פה התעדכנתי, הופתעתי והובכתי

בסך הכל כאן היה המרכז

ומי שלא היה כאן, לא היה שייך."[1]

מבנה חדר האוכל שימש לאורך השנים כמוקד חברתי ותרבותי של החיים בקיבוץ והיה לאחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים שלו. הרבה מעבר לאולם אכילה הוא היה מרכז חברה ותרבות, מקום התכנסות של החברים לסעודה, אסיפה ודיון, לארגון יומיומי של סידור העבודה, וכן לריקודים, הרצאות, חגים ומועדים – מרחב ציבורי שוקק חיים בכל שעות היום והערב. גם מבחינה מרחבית ואדריכלית הוא היה המבנה הבולט והמושקע ביותר בקיבוץ, ניצב במרכז הקיבוץ וכל הדרכים מובילות אליו.

עבודה זו עוסקת בניתוח חדר האוכל הקיבוצי כמרחב קונקרטי, נשענת על הגישה התיאורטית של אנרי לפבר ((Lefebvre המציעה בחינה רב ממדית של מרחב במטרה לחלץ את סך המשמעויות והסמלים שהוא מכיל. המחקר מציג את הממדים השונים של חדר האוכל – הפיסיים, הפונקציונאליים, והסימבוליים, במקביל לניתוח הקודים התרבותיים והאידיאולוגיים שעל פיהם הוא היה מאורגן, הפרקטיקות שהתפתחו בו והאופן שבו נחווה המרחב. התבוננות על המרחב באופן זה מלמדת הן על המקום והן על החברה הנחקרת ועל מערכת היחסים שבין האדם או הקהילה לבין המרחב.

דגש רב הושם על תיאור החוויה הסובייקטיבית של היחיד במרחב, בהסתמך על הגישה הפנומנולוגית שלפיה החוויה היא אלמנט חשוב ביותר בתפיסה של מקום. נקודת המוצא של גישה זו היא כי על מנת להבין את המשמעות של המקום יש לבחון לא רק את האופן שבו הוא הובנה בייצוגים מפורשים, את הניסוחים האידיאולוגיים ואת הסימבוליות שלו, אלא גם את החוויה של המשתמשים, שבעצמה נמצאת ביחסי גומלין עם הממדים הפיזיים והסימבוליים של המרחב.

באמצעות ראיונות אישיים, גלויות שנאספו מתערוכה שעסקה בחדר האוכל הקיבוצי ובה כתבו המבקרים מהו "חדר האוכל בשבילי" וחומרים ארכיוניים מציעה העבודה דרך להתבוננות על המרחב. הפרק הראשון עוסק במרחב הפיסי והמתוכנן ובקשר שבינו לבין אופי החברה, אמונותיה והתפיסות המקובלות בה. בחלק זה נסקרים אבי הטיפוס והמודלים העיקריים של מבנה חדר האוכל והתפתחותו לאורך השנים, ומתוארת האידיאולוגיה והשקפת העולם החברתית אשר עמדו מאחוריו.  עיקר הדיון בחלק זה מתמקד באופן שבו חדר האוכל לא היה רק תוצר של השקפת עולם אלא גם תרם להבנייתן של תפיסות חברתיות וליצירת המשמעויות הסימבוליות שלו עבור היחיד והקהילה. בהמשך העבודה נקודת המבט עוברת אל הפרספקטיבה של המשתמשים: הפרקים השני, השלישי והרביעי  מאפיינים את המרחב של המשתמשים, ודנים במשמעויות של המרחב עבור היחיד ועבור הקהילה הן במובן של משמעות סימבולית והן במובן של משמעויות המגולמות בדפוסי השימוש ובחווית המרחב.

מערכת שלמה של כללים, נורמות ופרקטיקות התפתחה בחדר האוכל –  בחינה שלהם חושפת את המתח שבין היחיד לקולקטיב במרחב. חדר האוכל נבחן כמרחב ממשמע אשר בו כללי ההתנהגות ברורים, ובו היחיד/ה חשוף/ה כל העת ל'מבטו' של הקולקטיב ושבו מיוצרות ומשועתקות נורמות התנהגות שהיחיד/ה נשפט/ת על פיהן. ה'יחד' שבא לידי ביטוי בחדר האוכל, העניק ליחיד/ה תחושת ביטחון וכוח, כל עוד הקפיד/ה על הכללים המקובלים, ובמקביל הוא הרגיש כל הזמן שהוא עומד למבחן, לביקורת ולשיפוט.

הפרקטיקות שהתפתחו בחדר האוכל, החל מישיבה במקום ה'נכון' ועד לאופן חיתוך הסלט, היו חלק מההביטוס של בני הקיבוץ. הן שהגדירו את אופן ההתנהגות ה'ראויה' במרחב, והגדירו מי שייך לקולקטיב, ומי נותר מחוץ לו, או בשוליו. בחינה שלהן מעלה סוגיות של מבני כוח, שייכות וסטאטוס חברתי.

ממצאי המחקר מראים כי האופן שבו הפיקוח נחווה על ידי היחיד היה גם פונקציה של מיקומו החברתי. ההבדלים בסטאטוס החברתי באו לידי ביטוי בין השאר בארגון הישיבה בחדר האוכל, מה שיצר במרחב מעין מפה המשרטטת את מבני הכוח והמעמדות בחברה. אנשים בחדר האוכל ישבו כמעט תמיד עם הדומים להם, בעלי סטאטוס חברתי זהה. ההשלכה של המיקום החברתי על הארגון המרחבי מדגימה את האופן שבו מערכות היחסים והמיקומים החברתיים השתתפו בייצור המרחב ותרמו להבנייתו, כמו גם לאופן שבו הוא נחווה.

חדר האוכל הקיבוצי, כפי שעולה מן המחקר, היה מרחב ציבורי אשר נתפס גם כמרחב פרטי לאור התפיסה של הקיבוץ כולו כ'משפחה מורחבת'. הוא מרחב 'גברי' של אספות ודיונים אשר הכיל תפקודים המשויכים בתרבות לנשיות (כמו בישול, האכלה או סידור עבודה). הדגמים התרבותיים, והאינטראקציה שבין דגמים אלו לבין צורתו הפיסית של המבנה, היבנו את החוויה הסובייקטיבית של המרחב. חבר/ת הקיבוץ בתקופה שבה עוסק המחקר חווה/תה את המרחב של חדר האוכל מצד אחד כחלק מקולקטיב, ומהצד השני כיחיד/ה הניצב/ת מול הקולקטיב. שני מימדים אלו של החוויה יכלו להתקיים בו זמנית: היחיד חווה את המרחב כגדול, שופע ועוצמתי, עמוס בגירויים וחיים משל עצמו, ובו בזמן הוא חווה אותו גם כמאיים ומלחיץ, והרגיש בו חשוף ובודד.

[1] מתוך אוסף הגלויות, התערוכה "זמן קיבוץ – חדר האוכל כמשל". (אוצרות: מיכל יעקובי, עידית רן שכנאי)

הזוכה בציון לשבח:

עינב צברי

על עבודת התיזה:

ציון גולן נגד הרב קוק: דו-קרב אתני במסדרונות האולפנה – שיוך אתני כגורם מעצב בתהליך הגדרת זהות של דתיות לשעבר, מזרחיות מהפריפריה

שנכתבה בהנחיית  פרופ' פנינה מוצפי-הלר, ופרופ' אורי רם, אוניברסיטת בן גוריון

 

מחקר זה דן בתהליכי הגדרה ועיצוב זהות של נשים מזרחיות מן הפריפריה הישראלית אשר התחנכו באולפנות של הציונות הדתית. המחקר מבוסס על 12 ראיונות עומק, תצפיות משתתפות, וניתוח שיח הכולל בלוגים וכתבות אודות דתיות וקטגוריות זהות שונות על ה"רצף הדתי חילוני" בישראל. המסגרת המתודולוגית-תיאורטית של המחקר היא פמיניסטית ומבקשת לפתח מסגרת רב צירית  הכוללת אתניות, מגדר, מיניות, ויחסי פריפריה מרכז בניתוח חומרי המחקר.

המחקר מתעד פרקטיקות המעצבות הגדרות זהות ומודלים של דתיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הנורמות והתפיסות הממוסדות באולפנה. פרקטיקות אלה כוללת שימוש בלבוש, כללי צניעות, טעם אסטטי ומוזיקלי המעוצבים כהתנגדות פעילה לכללים המקובלים במרחב של האולפנה. המחקר עומד על המתח בין ניסיונות חתרניים אלה לערער את הסמכות הדתית באולפנה לבין השימור והשעתוק של המבנה הדתי הקיים בה. ממצאי המחקר מראים כיצד היצירתיות הטמונה בפרקטיקות מעין אלה משבררת את מבנה הכוח הקיים אבל אינה משנה אותו. בסופו של יום יחסי הכוחות הרחבים במסגרת האולפנה, בה הדתיות המזרחית נתפסת כשולית  וכדורשת תיקון, נשמרים. למחקר זה מספר ממצאים נוספים:

א. הצבעה על המתח בין היכולת להגדיר זהות עצמית או\ו זהות דתיות לבין האופן בו הפרט מסומנת על ידי מבנים חיצונים. השיח אודות דתיות ו"רמות של דתיות בישראל", המבוסס לכאורה על תפיסה אורתודוקסית של קיום מצוות, מתווך באמצעות מנגנוני משיטור אתניים, המגדירים הביטוס, הון תרבותי והון דתי מזרחי כנחות.

ב. מאבקים של יוקרה בין קבוצות שונות בשדה הדתיות בישראל, מסומנים באמצעות סממנים דתיים חיצונים, גבריים ונשיים. המחקר מציע לבחון תהליכים של אימוץ סממנים דתיים, כגון מעבר מכיפה סרוגה לכיפה שחורה, כצורך העולה מתוך הקשר חברתי פוליטי ומוסדי ולא רק כפועל יוצא מתהליך שינוי דתי או החלטה אישית של הפרט.

ג. השיח אודות השליטה הדתית בגוף האישה נבחן באמצעות נקודת מוצא הממוקמת בין השיח הפמיניסטי רדיקלי ציוני דתי, לבין השיח הפמיניסטי חילוני. המחקר מציע כי יש לבחון את שיח הצניעות בחברה הציונית דתית לא רק באמצעות המבט הגברי המעצב אותו, אלא גם דרך קטגוריות של אתניות, צבע עור ומניות.

ממצאי מחקר אלה רלוונטיים לכמה מסגרות של ניתוח יחסי הכוחות בשדה הדתיות בישראל. הם מתעדים את הדתיות המזרחית במרחב של זרות תמידית בתוך המסגרת של הציונות הדתית וממשיכים משם לאתר את החוויה הדתית מגדרית של נשים מזרחיות באולפנה.

נקודת המבט היוצאת מתוך הפרספקטיבה של המרואיינות  מצביעה על מערך כפול של  "שימור ושבירה" של כוחה המוסדי ותפיסתה הדתית של הציונית הדתית לאומית, כפי שזו באה לידי ביטוי באולפנה.