בין התנגדות להתקרנפות/ אורי רם


 
 

דבר נשיא האגודה

אורי רם

במציאות שבה אפילו הצמרת הבטחונית של ישראל, מסגן הרמטכ"ל, דרך רמטכ"לים במילואים שאחד מהם ראש ממשלה לשעבר והשני שר ביטחון, מזהה ומתריעה בפומבי כי ניכרים בחברה הישראלית סממנים המזכירים את גרמניה ועליית הפאשיזם באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה-העשרים, כלום יכולה האגודה הסוציולוגית הישראלית להישאר באילמותה? כאילו לא שמעה ולא ראתה – כמעשה שלושת הקופים המפורסמים?! יש כאלה הסבורים כי אסור לאגודה ולראשה לנקוט עמדה בוויכוח הציבורי המתנהל בישראל. אך האם השלמה שקטה וסבילה עם כל הנעשה בישראל איננה בגדר נקיטת עמדה?!  האם לא שמענו על חלקם של "העומדים מן הצד" בפשעים היסטוריים שנעשו?! האם לא לזה קוראים התקרנפות?! וכן, דווקא "האגודה הסוציולוגית". היא אינה יכולה להשתרך לאיטה ולכתת רגליה ולעמוד רכונת ראש בסוף התור של המוחים. מקומנו בראש התור; מסתבר שלפני האלוף גולן ורבי-האלופים ברק ויעלון. לו היו מספיק מתריעים כאלה ולו היו גם מסרבים לקחת חלק בתהליך זה – כפי שאמר פעם ישעיהו לייבוביץ — לא היינו שקועים היום בביצת הכיבוש ומטביעים בה את הפלסטינים.

אבל אני חייב דוח לחברי האגודה, למועצת האגודה ולהנהלת  האגודה על "פרשת אריאל". קודם קיצור סיפור המעשה. נבחרתי לנשיא האגודה הסוציולוגית בפברואר 2016. שבועות ספורים אחר כך נמסר לי כי אחת הקהילות באגודה מתכננת פעילות משותפת עם "אוניברסיטת אריאל" – להזכירכם מוסד מאושיות הכיבוש, שאינו נמצא בגבולות מדינת ישראל, אינו מוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה, ואשר הוקם בפקודת אלוף הפיקוד. נאלצתי להגיב מיידית, ללא שהיה לי פסק זמן להיוועץ עם הנהלת האגודה.

התקרנפות

הסתמכתי על החלטתה של אסיפת האגודה מ-2011 והודעתי לנוגעים בדבר כי האגודה ונציגיה לא ישתפו פעולה בפעילות כזאת, והיה בכוונתי אכן להיוועץ עם חברי ההנהלה. אך התקשורת הייתה מהירה יותר ונדרשתי באופן מיידי גם לתגובה פומבית. בדברי הדגשתי כי זוהי "הודעת נשיא האגודה" וכי הסיבה העקרונית לנקיטת עמדה פומבית זו היא מוסרית (להבדיל מפוליטית). אמרתי שמוכרחים להניף דגל שחור של אי-חוקיות מעל הכיבוש ומוסדותיו. עוד אמרתי, כי גוף כמו האגודה הסוציולוגית, האמונה על לימוד החברה הישראלית, אינו יכול לעמוד מנגד ולהחריש נוכח הפרת זכויות האדם והזכויות  הפוליטיות של מיליוני בני אדם תחת הכיבוש המתמשך שמעבר לקו הירוק. אני מאמין כי זוהי עמדה הומאנית בסיסית, ואם להכניס עוד צבע לדיון – זהו קו אדום שכל אדם בעל מצפון מחויב בו. עוד אמרתי, כי אני מבדיל לחלוטין בין עמדה זו כלפי מוסד מעין-אקדמי בשטחים הכבושים, לבין המערכה לחרם על מוסדות אקדמיים ישראליים, שאינני תומך בה. הדגשתי כי מדינת ישראל היא מדינה לגיטימית אך הכיבוש אינו לגיטימי. דברים אלה קיבלו הד רב בתקשורת הישראלית והעולמית ונתבקשתי להגיב ולהתראיין בקצב שלא עמדתי בו.

ואחרי הדברים העקרוניים הללו, צריך להתעכב כאן לרגע על ענין של התנהלות.  בשעות הראשונות שבה החלה הפרשה להתגלגל בתקשורת הייתי מודע לכך שהאגודה, כאמור, נדרשה לנושא כבר לפני כמה שנים ונקטה עמדה, כך שפעלתי ברוח החלטה שנתקבלה כבר על-ידי הגוף הריבוני של העמותה – אסיפת החברים, ועל-ידי הנהלת האגודה. אף שלטעמי האישי זהו נוסח "צמחוני" משהו, הוא נכון  ובכל מקרה מחייב. ראוי לשים לב גם למשפט האחרון בנוסח ההחלטה, המאשרר את הבסיס האישי (להבדיל מהמוסדי) של החברות באגודה. להלן נוסח ההחלטה הרשמית מ-2011:

"עם שינוי מעמדה של מכללת אריאל למרכז אוניברסיטאי באריאל, האגודה הסוציולוגית מצהירה כי אין בכוונתה לקיים כנסים, ימי עיון או מפגשים לימודיים במרכז האוניברסיטאי באריאל. עם זאת, מאחר שהחברות באגודה הסוציולוגית הישראלית היא וולונטרית ועל בסיס אישי ולא מוסדי, מרצי המרכז האוניברסיטאי באריאל יוכלו להיות חברים באגודה."

התגובות שזכיתי להן היו מכל קצוות המנעד האפשריים: החל מהודעות של חברי אגודה כי הם שוקלים את השעיית חברותם באגודה ועד הודעות מזדהות נלהבות שעל-פיהן הרמתי את כבודה של האגודה. הייתה גם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, שיחת טלפון מאיימת מאלמוני. ועדת החינוך של הכנסת קיבלה החלטה המגנה את עמדתי כנשיא האגודה הסוציולוגית (ותודה לח"כ סמוטריץ' …). אך מה שציער אותי במיוחד היה מכתב שהגיע מקבוצת נשיאי האגודה לשעבר, ובו הדרישה החד-משמעית שהאגודה תחזור בה מהודעותי בעניין אריאל. ציפיתי דווקא לתמיכה מהנשיאים לשעבר, שהרי החלטת חברי האסיפה וההנהלה ידועה להם ומחייבת גם אותם. הנהלת האגודה הסוציולוגית שהתכנסה מספר שבועות אחרי הפרשה החליטה ברוב מוחלט (להוציא קול אחד) כי אין זה נכון מצידה להתערב בהחלטת האסיפה הכללית מ-2011, החלטה העומדת על כנה.

עתה אני רוצה להסביר את עמדתי האישית. הנימוק המרכזי (והרציני) של המתנגדים לעמדתי הפומבית היא שאסור לגרור אגודה מקצועית לוויכוח פוליטי וכי מצב כזה עלול לגרום לפיצול האגודה. אני מבין את הקושי. אבל ישנם לפחות ארבעה נימוקים נגדיים חשובים:

  1. כאמור כבר לעיל, בעת מבחן מוסרי – לא "פוליטי" בעלמא – אסור לאף אחד ולשום מוסד לא לנקוט עמדה.
  2. אי נקיטת עמדה היא תמיד תמיכה במצב הקיים ובמוטביו.
  3. ישנם תקדימים דומים של אגודות מקצועיות חשובות – "בעולם החופשי" – שנקטו עמדות מוסריות מסוג זה. דוגמה אחת היא איגוד הקרימינולוגים האמריקני שקרא בזמנו לביטול עונש המוות; ודוגמה שניה היא ההחלטה נגד הכיבוש (ונגד החרם האקדמי הכולל על ישראל) שקיבלה לאחרונה האגודה האנתרופולוגית הישראלית.
  4. לבסוף, העמדה של "אי-נקיטת עמדה" מסתמכת על תפיסה "פרופסיונלית" צרה של הסוציולוגיה, זאת בזמן שמייקל בוראווי, נשיא האגודה הסוציולוגית האמריקנית, הכריז כבר ב-2004, בנאום ההכתרה שלו, כי הסוציולוגיה מכילה ארבעה נדבכים חשובים גם-יחד: פרופסיונלי, ביקורתי, יישומי וציבורי. שלוש נקודות הראות האחרונות אינן מחייבות "אי-מעורבות", ולהיפך.

ישנם נושאים נוספים על סדר יומי כנשיא האגודה, אך אמנע מערבוב מין בשאינו מינו ואשאיר זאת לדבר הנשיא בגיליון הבא של המידעון הסוציולוגי. אומר רק זאת, על דעת עורכות הידיעון, כי ניתן יהיה להגיב למאמר זה בגיליון הבא. הנכן והנכם מוזמנים.