מיכאל פייגה והנורמליות של המרחב האנומלי / מורי רם


 
 

אחד הדברים הראשונים שתלמידי מחקר לומדים הוא שמונוגרפיה מתחילים לקרוא מהתודות על מנת לשרטט את ההביטוס המחקרי מתוכו צמחה העבודה ולזהות את הקהילה איתה שוחח המחבר כדי לעצב את קולו האישי. כאשר קראתי לראשונה את סיפרו של מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה, "גוש אמונים", "שלום עכשיו" ועיצוב המרחב בישראל, שמתי לב כיצד בחר להודות לנחקריו,  אנשי "גוש אמונים" וחברי "שלום עכשיו", בכך שאיחל לכולם הצלחה מסויגת משום "שהצלחה של מחצית ממרואייניי היא כישלונה של המחצית השנייה". משפט המצליח לשקף את יכולתו הנדירה של מיכאל להסביר את מורכבות הפרויקט שלקח על עצמו בהומור ובקלילות מרעננת, ואשר גרם לי לרצות להכיר את המחבר ולבקש ממנו שישמש לי כמורה דרך לקריאה ופענוח של המרחב הישראלי.

למעשה, עצם המונח "המרחב הישראלי" היא מונח טעון שמעלה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. בייחוד כאשר מדובר במקרה שמיכאל בחר להתמקד בו והוא צורת הניכוס וההזרה של השטחים בהם ישראל שולטת מעבר לגבולותיה המוכרים, הגדה המערבית ורצועת עזה (רמת הגולן נותרה מחוץ למחקר).  הספר התבסס על עבודת דוקטורט שמיכאל כתב באוניברסיטה העברית בהנחייתם של פרופ' דון הנדלמן ופרופ' לואיס רוניגר, במהלכה ביקש להסביר איך תנועות חברתיות מבקשות להפוך מרחב לזר ומנוכר או חילופין לנכסו כמקום אישי וקולקטיבי. המחקר ביקש להתעלות מעבר לנסיבות ההיסטוריות שהביאו להקמת כל תנועה ולנסות להבין איך מרחב ומקום מתכוננים באמצעות פרקטיקות תרבותיות וחברתיות או במילותיו של מיכאל, "האם יש"ע זה ה'כאן' או ה'שם' של ישראל, האם היא מעצבת את הזהות הלאומית או מגדירה את ה'אחרות' שלה".

מיכאל הראה כיצד שתי התנועות חברתיות, אשר השתייכו לשתי הקצוות של הקשת הפוליטית, חלקו מאפיינים סוציולוגים דומים. שתיהן הוקמו בעקבות מלחמת יום כיפור ומרבית חבריהן משתייכים למעמד סוציו אקונומי גבוה כמו גם חולקים את אותו מוצא אתני. שתיהן מניחות שהסכסוך הישראלי-ערבי והעימות הישראלי-פלסטיני הוא חיצוני למהותה של ישראל ושתיהן מתבססות על ייצור גופי ידע בכלים אקדמיים או אקדמיים לכאורה על מנת לספק תימוכין לטענותיהם. למרות הדמיון הסוציולוגי שתי התנועות דיברו בשתי שפות שונות המבטאות, בעצם שמן, עמדות מנוגדות בצורה קוטבית כלפי נוכחות העבר בפוליטיקה של ההווה. "גוש אמונים" הביטה אל מתחת לקרקע בחיפוש אחר הוכחות ארכאולוגיות על מנת לאושש את ה"אותנטיות" בתביעה היהודית על מקום ואל השמיים על מנת לקדש תביעה זו בסמכות תיאולוגית שחורגת מהדיון ההיסטורי (ולטענת מיכאל מהסיפר הציוני). "שלום עכשיו", המשתייכת מעצם שמה להווה, ממקדת את מבטה לפני הקרקע ואל האוכלוסייה המתגוררת עליה. פעיליה סופרים, ממיינים ומקטלגים  סוגי התנחלויות, גודל אוכלוסייתן, תחזיות צמיחה והשערות התפשטות של מפעל ההתיישבות.

מעבר להנגדה הסוציולוגית המרתקת, מיכאל היה בראש ובראשונה אנתרופולוג שביקש לדובב את הסביבה ולחלץ ממנה תובנות לגבי האדם המתגורר בה. הוא הצליח להמחיש את כוחה של אתנוגרפיה טובה שהיא לא רק ביקורתית אלא גם אמפתית וללכוד את הניואנסים העדינים המרכיבים את פעילותה של כל תנועה. עבודתו על "גוש אמונים" ביקשה לעשות טופולוגיה סימבולית של היישובים שהקימה התנועה.  כפר עציון, הוא הבחין, נמצא בתווך הלימינלי בין השיבה "הקטנה" של 1948 לשיבה "הגדולה" של תקופת התנ"ך. הנצחתה של רחל דרוק באמצעות הקמת היישוב רחלים שימשה אותו על מנת לנתח כיצד יחסים מגדרים מאושררים ומאותגרים על ידי פעולת הזיכרון וההנצחה במפעל ההתנחלויות.  היישוב היהודי בחברון נבחן כקהילת זיכרון המבקשת להנכיח מחדש את אירועי תרפ"ט בתוך רצף של שואה ותקומה ובו בזמן להתעלות מעבר להיסטוריה אל ההבטחה האלוהית ואילו עפרה מקדשת ריטואל של "נורמליות" על מנת להיחשב ליישוב פרברי מנומנם, משום שכפי שמיכאל הסביר בפשטות "לא די להקים יישובים המבטאים את הזיכרון היהודי – יש גם לחיות בהם". פרשנותו מאירת העיניים אפשרה להבין את האופן בו ה"נורמלי" הוא מושג תלוי מיקום והקשר והבהירה את אחד ההבדלים המכריעים בין מתנחלי "גוש אמונים" למודל ה"ציוני" הקלאסי של העלייה השנייה והשלישית אליהם שאפו הראשונים להידמות על מנת לקבל לגיטימציה ציבורית. בעוד הפעילים הציונים הנמרצים של תחילת המאה העשרים ראו בפעולת ההתיישבות חלק משינוי טרנספורמטיבי טוטאלי, אינדיבידואלי וקולקטיבי, מרבית המתנחלים לא חשו צורך לכרוך את פועלם הציבורי עם מחויבות לשינוי מהותי פנימי למען יצירתו של אדם יהודי חדש.

במקביל לכך מיכאל היה בין הראשונים להציע קריאה אנתרופולוגית וסוציולוגית של השמאל האזרחי בישראל דרך ניתוחה של "שלום עכשיו". תנועה שבתקופת המחקר עמדה, לפחות בעיני עצמה, בחזית המאבק הציבורי הישראלי נגד הכיבוש.  מיכאל ראה ב"שלום עכשיו" תולדה של המיליטריזם האזרחי הישראלי. פריצתה אל הזירה הפוליטית הסתמכה על יוקרתם של קצינים וחיילים שתבעו את הזכות להשמיע קול על סמך השתתפותם בקרבות מלחמת יום כיפור, שהטראומה שהתלוותה אליה סיפקה גם את חומר הבעירה שהניע את "גוש אמונים".  אך "שלום עכשיו", טען מיכאל,  עברה תהליך מורכב, הקשור בין השאר להגעתן של נשים לתפקידי מפתח והובלה, שבמהלכו השילה את מסגרתה המיליטריסטית לטובת הכלת קולות נוספים ועמדות משלימות. הוא היטיב לנתח את הפרדוקסים הטמונים בתוך מהותה של "שלום עכשיו" כתנועת המונים המושתתת על אתוס אזרחי ליברלי המקדש אינדיבידואליות, ויכוח ואי הסכמה. פרדוקס שבא לידי ביטוי בהתמודדותה של התנועה עם רציחתו של אמיל גרינצווייג. מיכאל הסביר כיצד הנצחתו של גרינצווייג הפך למאמץ תנועתי לייצר "אנטי מיתוס" המתנגד להפיכת אנשים לסמלים.

קשה להפריז בחשיבותו של הספר לכל מי שמבקש להתחיל לחשוב על מחקר של המרחב בישראל אך הוא לא חף כמובן מביקורת. הניתוח של מיכאל נותר ממוקד באליטות אשכנזיות וייתכן ואם היה משקלל למשל את הפנתרים השחורים, שבניגוד ל"שלום עכשיו" ול"גוש אמונים" מעולם לא זכו לחסותו של הריבון ומחגורת הגנה כלשהי במרחב הציבורי, אזי מסקנותיו לגבי דרכי הניכוס וההזרה של המרחב היו מעט עשירות יותר. מיכאל עומד על כך בהתחלת הדיון ומסביר כי גם "שלום עכשיו" וגם "גוש אמונים" ביקשו לנווט את השיח לכיוון הביטחון על מנת להסיט את הדיון משיח אזרחי חברתי. בנוסף לכך, מסקנותיו כי "שלום עכשיו" מבטאת שינוי והתפתחות בחברה הישראלית, ואולי את התמוטטות הדומיננטיות של המיליטריזם האזרחי ראויה לבחינה מחדש. זאת לאור העובדה, שהגלגולים הבאים של יורשותיה של "שלום עכשיו", כמו למשל "לוחמים לשלום" וכמובן "שוברים שתיקה" עדיין שואבות את התביעה שלהן ללגיטימציה ציבורית משירותם הצבאי של חבריהן.

לבסוף, למרות הדיאגנוזה המבריקה של מיכאל נראה כי הפרוגנוזה העיקרית שלו הייתה אופטימית, (או פסימית – תלוי את מי שואלים) מדי, שלא לומר נאיבית.  למרות העוצמה הרבה שהצליחה לאצור כתנועה פוליטית מיכאל פסק כי "גוש אמונים" נכשלה במטרתה העיקרית – לשכנע את הציבור הישראלי כי שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה הינם חלק אינטגרלי ממדינת ישראל. זאת משום שהשטחים הפכו להיות בסופו של דבר "מקום אחר". ההוכחה לכך, טען מיכאל, היו הסכמי אוסלו בהם ראה ויתור ישראלי על השטחים. מבחינתו המהומות שפרצו בשנת 2000 הוכיחו זאת משום "התייחסויות לשטחים שנמסרו לפלסטינים במונחים של 'שלנו' לא נשמעו כמעט". בדפיו האחרונים של הספר הוא שיתף מחוויותיו כחייל מילואים בדרום הר חברון המקבל תדריך מקצין צעיר ושם לב לכך שהסדר לא נקבע באופן הגמוני על ידי ישראל אלא באמצעות הסכמים בין לאומיים והסכמות ברמה המקומית עם נציגי הרשות הפלסטינית: "מערך הכוחות היה כזה: בצד אחד כוחות צה"ל והכוחות הפלסטינים הרשמיים, ובצד האחר הקיצונים משני הצדדים". חוויה זו שכנעה את מיכאל שלמרות המלחמה של "גוש אמונים" על התודעה הרי שבמבחן הסופי נכשלה התנועה. "ליהודה ושומרון אנחנו יכולים להיות קשורים בכל נימי נפשנו", סיכם מיכאל, "לשטח C  זה כבר הרבה יותר קשה".

מיכאל, שמעולם לא התכחש לעובדה שבסופו של יום הוא בא וחוזר למחנה השמאל, כתב את מרבית עבודת המחקר שלו באופוריה של שנות התשעים ערב השבר הגדול של אינתיפאדת אל אקצה. ייתכן כי שתי עובדות ביוגרפיות אלו הביאו אותו למסקנה שמפעל ההתנחלויות נכשל. בנוסף לכך, ייתכן כי נקודת המבט הפנומנולוגית דרכה בחר להתמקד בסוגיות בהן חקר כמו גם האמפתיה כלפי נחקריו מנעו ממנו לדבר על הישגה הגדול ביותר של ישראל – הבניית שיח הזמניות סביב פרויקט הכיבוש כפרקטיקה המטשטשת את ההיקף, העוצמה והעומק של השליטה הישראלית בשטחי הגדה המערבית. אך ייתכן גם, שהשאלות החברתיות, התרבותיות והמתודולוגיות של המחקר פשוט עניינו אותו הרבה מעבר לאלו הפוליטיות. כפי שכתב במאמרו שבחן את הסוציולוגיה של הידע אודות המרחב הישראלי דרך ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר", קשה מאוד להניף במחקר אחד גם את הדגל הפוליטי (ביקורת על יחסי כוח והצגת הבעייתיות הטמונה בהם) וגם את הדגל המתודולוגי (דרך חדשה להבין יחסים אלו ואת האופנים בהם הם מקבלים ביטוי במרחב).

כך או כך, עבודתו של מיכאל על פרקטיקות ניכוס והזרת המרחב של הגדה המערבית ורצועת עזה הן מלאכת מחשבת של עבודה מחקרית, הכתובה בבהירות מעוררת קנאה ומאתגרת מחשבה. עבודה זו עיצבה במידה רבה את נושאי מחקריו הנוספים של מיכאל אשר התרכזו גם הם בזיכרון קולקטיבי, הנצחה וסוציולוגיה של ידע אקדמי המגויס לצורך בינוי זהות לאומית כפי שבא לידי ביטוי בקובץ המאמרים שערך (יחד עם צבי שילוני) על גיוסה של ארכאולוגיה לעיצובה של הזהות הלאומית הישראלית. במיוחד ראויה לציון, עבודתו פורצת הדרך על מדע הארכאולוגיה והאופן בו תחום זה סייע להנהגה המדינתית לנסות לגייס את תושבי עיירות הפיתוח. העניין הרב של מיכאל בסמיוטיקה של המרחב הישראלי והמטונימיות דרכן ניתן ללמוד עליו  הוביל אותו למחקר מרתק על המרחב האוטופיסטי של אתר "מיני ישראל" המבקש לקבע את הזהויות הקולקטיביות כקפואות בזמן בעוד המרחב המציאותי משנה את צורתו באופן דרמטי. כך, המודל שנותר נוקשה וקבוע מסמל דגם אידיאלי שהוא למעשה חיקוי של מודלים אחרים והופך לאנדרטה של הווה המייחצן תרבות צריכה, מחבר בין ישראליות למותגים ומהווה מודל מופת לתהליכי גלוקליזציה.

בנוסף לכך מיכאל שרטט ביד אומן את השינויים שחלו בתהליכי ההנצחה בישראל. במחקרו המשותף עם דוד אוחנה התמקדו השניים בדמותו של בן-גוריון. הם בחנו כיצד  הלווייתו של ראש הממשלה הראשון הייתה לטקס מעבר סימבולי של מדינת ישראל מחברה אידאולוגית ומגויסת לחברה מופרטת ומקוטבת. מחקר זה גם בחן כיצד טקסי האזכרה לבן-גוריון שיקפו את ניסיונה של המדינה לעקר את הפוטנציאל החתרני שיש בדמותו של בן־גוריון. מיכאל הצביע על  האירוניה הטמונה בכך שהאדרתו של בן-גוריון נעשתה בעיקר בתקופת שלטונו של מנחם בגין שהיה יריבו הגדול של בן-גוריון. בארי שוורץ (שהיה אחד מידידיו הקרובים של מיכאל) הצביע על האופן בו הלווייתו של אברהם לינקולן הפכה אותו ממנהיג במחלוקת לדמות מאחדת של האומה. כפי שהסביר שוורץ,  "לא התאבלו על לינקולן כי הוא היה סמל לאומי, אלא להיפך, הוא היה סמל לאומי כי התאבלו עליו". בדומה לכך הצביע מיכאל על מאמציו של מנחם בגין להנציח את בן-גוריון כמהלך כפול "כדי שבן־גוריון יוכל להעניק גושפנקא ממלכתית לבגין כיורשו היה צורך לבצר את מעמדו [של בן-גוריון] כאבי האומה."

אני הכרתי את מיכאל כאשר עבד על מפעל ההנצחה של דוד בן-גוריון וביקשתי שינחה אותי במחקרי שלי. מבטו של מיכאל על הפרקטיקות השונות לעיצוב ה"נורמליות" של המרחב האנומלי של "השטחים" שימש לי כהשראה לעבודת התזה בה רציתי לכתוב על המבט עצמו כפרקטיקת ניכוס דרך השיח הטריטוריאלי על הר החרמון ורמת הגולן. ביקשתי להוכיח למיכאל שניכוס והזרה יכולים להתקיים בצורה שונה ממה שתיאר, שרמת הגולן היא מקרה בו ההזרה, דרך הפיכת המרחב למעין "חוץ לארץ" תיירותית, היא למעשה פרקטיקת הניכוס העיקרית. השיחות עמו התקיימו תמיד באופן בלתי פורמלי, בחדרו המבולגן משהו במדרשת בן-גוריון. מיכאל כדרכו הקשיב, העיר והאיר ובעיקר תמך בי ללא עוררין לאורך כל תקופת המחקר וגם אחריה. הוא תמיד הפציר בי לחשוב באופן ביקורתי, שונה ממנו על מנת לאמץ קול משלי. אולי בגלל שפעל כל הזמן מתוך תפיסה שצריך להיות מודעים להטיה הנוצרת, "כאשר קו האפס של החוקר הוא תרבותו שלו עצמו, והתייחסותו אל האחר מוצגת כסטייה מקו ניטרלי או אובייקטיבי" כפי שכתב במבוא לשתי מפות לגדה. על כן התעקש בשלב מוקדם שנשלב נקודת מבט נוספת וכך התברכתי גם בהנחייתו המחכימה של אורן יפתחאל. אמנם, שניהם לא ראו עין בעין את האופן בו צריך להתמודד עם הפרדיגמה הקולוניאלית לניתוח צורות של השתלטות על המרחב בכלל וביחס לישראל בפרט. אבל שניהם גם הסכימו שהם לא צריכים להסכים והדיאלוג המחקרי שהתפתח כתוצאה מכך היווה לי השראה רבה.

לאחר התזה הרגשתי שהדבר הנכון להתפתחותי כחוקר הוא שינוי אווירה דיסציפלינרית. ולכן עברתי מלימודי מדינת ישראל למחלקה לפוליטיקה וממשל. הדוקטורט שלי הרחיב במידה מסוימת את התזה ועסק בהשוואה בין ה"נרמול" של הגולן על ידי ישראל אל מול המהלך הדומה שדרכו תורכיה ביקשה להנציח את שליטתה בצפון קפריסין ונכתב בהנחייתם של ניב גורדון וחיים יעקובי, שכמו מיכאל ואורן עיצבו את דרכי המחקרית בדרכים רבות ומגוונות. למרות המעבר, מיכאל ואני המשכנו להיות בקשר חברי.  המפגש האחרון בינינו היה בתשיעי למאי כאשר, כמו כל שנה, הוא הזמין אותי להציג את המחקר שלי על החרמון. תמיד הסכמתי בהנאה רבה משום שהדבר אפשר לנו להמשיך את הדיאלוג בינינו שלעולם לא נפסק. שוחחנו על מאמרו החדש ומעורר המחשבה על יגאל עמיר באמצעותו ביקש להבין כיצד הביוגרפיה של האדם הביאה אותו לבצע רצח פוליטי. מסקנתו הייתה שכאדם מהשוליים האתניים של הציונות הדתית היו מעט חסמים שמנעו ממנו לפעול כפי שפעל, בעיקר משום שלא זכה לעבור את תהליך הסוציאליזציה של "גוש אמונים", הכולל תהליך סובלימציה בכל הנוגע למחאה פוליטית. זכור לי כיצד התווכחנו על כך שתזה זו מתעלמת מהאלימות האינהרנטית לפעולת מפעל ההתיישבות, אשר מופעלת תדירות כנגד פלסטינים. כאשר חלקתי על חלק מטענותיו מיכאל נותר כפי שתמיד היה, מקשיב ברוב עניין, לעולם לא מבטל את העמדה שמנגד ותמיד מציע דרך חדשה לחשוב על הנושא. סיכמנו להמשיך את הוויכוח בכנס הקרוב של האגודה ללימודי מדינת ישראל ונפרדנו כתמיד בחיבה הדדית. בדיוק חודש לאחר מכן, בתשיעי ליוני, צלצל הטלפון מוקדם בבוקר, על הקו מהצד השני היה ניב, המנחה שלי לדוקטורט, שבישר לי על הפיגוע ועל הרצח.

"עייפתי מלרדוף אחר האירועים הדרמטיים התכופים הפוקדים את אזורנו" מסביר מיכאל את המניעים שהובילו אותו לתחום את המחקר על "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים" מבחינה היסטורית. כמה נורא שאירוע דרמטי, שמתרחש בתכיפות כה גבוהה ובתקיפות כה אלימה, תבע את חייו.  מפתה לקחת את הדיון הפרסונלי במיכאל ולחשוב על כמה הוא חסר בניתוח של מותו עצמו. הרי הוא היטיב כל-כך לסרטט את נתיב ההנצחה מהממלכתיות המאולצת שליוותה את האזכרות לבן-גוריון להפרטה שפירקה את השכול הישראלי והציבה משפחות מול צבא כפי שהראה במאמרו על הנצחת אסון המסוקים.  מיכאל טען כי תרבות השכול הישראלית התבססה על שלוש הסכמות רחבות, ראשית – השכול הוא מחיר הכרחי  למען המשך קיום המדינה (והעם). שנית, השכול הפרטי והלאומי משלימים זה את זה ולכן הציבור הישראלי חש אמפתיה, סולידריות וכאב כלפי משפחת הנופלים. שלישית, השכול מצוי מעבר לחילוקי דעות פוליטיים.  שלוש הסכמות אלו, הוא הסביר, קרסו עם המעבר מעידן המלחמות הקונבנציונליות לעידן המלחמה האזרחית הגלובלית של מחאה אלימה, טרור, אישי ומדינתי וכך השכול, נהפך לפוליטי יותר.

אירוע הרצח המזעזע המחיש טענה זו במלואה וגם היווה ביטוי לקריסה כמעט סוריאליסטית של מחקר ומציאות. לרגע גולשת אחת שהתבלבלה מהדיווחים הראשונים וסברה שמיכאל הוא חבר ב"שלום עכשיו", הזדרזה להודיע בפייסבוק כי היא לא עומדת  "בכל האושר הזה", משום ש"אחד ההרוגים בפיגוע הוא פעיל של "שלום עכשיו". כך במין תזכורת מצמררת לאמיל גרינצווייג שאת הנצחתו הפרדוקסלית מיכאל הציג בצורה כה מבריקה, אנו נוכחים בפני דור חדש של הנצחת אינסטנט שמאפשר ברגע המוות עצמו לצרוב בזיכרון תודעת הנצחה מלמטה ללא תיווך, פילטרים, תכנון מקדים. בלי טקסים ובלי סידורי כיסאות, אלא רק זעם, פחד ותיעוב שמתנקזים לכדי כמה שורות ארסיות. זוהי צורה חדשה של זיכרון, וירטואלית וויראלית, שנקלטת בעיני מצלמות ביטחון ומשודרת שוב ושוב באמצעי המדיה החברתית. על הרקע הזה מהדהדת במיוחד השאלה שהציב מיכאל בתחילת מחקרו על ניכוס והזרת המרחב בישראל ופלסטין "האם לא חדר הסכסוך כה עמוק לשפה, עד כי לא ניתן לדבר עליו בלי להשתתף בו?".

מנקודת מבט אקדמית, סביר להניח שמיכאל היה מסתכל על זה כפי שעשה תמיד,  במבט מהורהר, לא מתלהם וזהיר. הוא היה מציע להבין את המקום ממנו מדברים אלו ששמחים לאיד, לאתר את המקום בשוליים או במרכז ולמקם אותם בתוך המרחב הישראלי, זה שכל-כך ריתק אותו.  אך הרבה מעבר לדיון היפותטי כזה או אחר של מורשתו של האדם שלימד אותנו לחשוב באופן ביקורתי על עצם המושג "מורשת", עלינו לזכור תמיד שמיכאל היה קודם כל אדם במלוא מובן המילה. חד מבט, אך רך דיבור, נטול מניירות ואגו ובעל יכולת נדירה ומעוררת קנאה להפריד עיקר מטפל. חוקר שניחן ביכולת ייחודית להקשיב למושאי מחקרו ולהציג את נקודת מבטם בצורה כנה. עבור אלו מבינינו שזכו להיות תלמידיו (כמו כותב שורות אלו) הוא ייזכר לעד כדמות מופת שידעה לשלב בין אנושיות ואקדמיה.

יהי זכרו ברוך